אהבה סודית פרק 7 (לא עם 1D) – ריב עם אבא. -העלה שנייה

"תודה, תודה רבה לך אדוארד! שהיית שם." אמר אבי, והסתכל בעינו של אדוארד.
"אמא, אתם יכולים להשאיר אותי ואת אדוארד רגע לבד?" שאלתי, קולי היה חלש, וכל נשימה הקשתה עלי יותר ויותר, נאבקתי, נאבקתי לחיות בכל שנייה ושנייה.
"כמובן, כמובן…"מלמלה אימי, אנג'לינה, אבי, ארתור, החזיק בידה של אימי, ויצא עימה ועם אחי הגדולים, ואיתם האחות.
"מה יפתי?" אדוארד כרע על בירכו ליד מיטתי, והחל לשחק בשערי.
"רציתי להודות לך, ללא אתה, הייתה מתה עכשיו." אמרתי, "ששש, אל תגידי דבר כזה." הוא לחש ונשק לראשי, "אני אוהבת אותך…"אמרתי, התכוונתי לזה, נשימתי התקשתה, עצמתי את עיני, ואדוארד הביט בי, במבט כו מתייסר, "קשה לך לנשום?" הוא שאל, הנהנתי חלושות, "אני אוהב אותך, אהובתי." הוא אמר.
דיפקה נשמעה על דלת חדרי העצומה, "כן?" קולו של אדוארד היד היד בחדרי, "אדוארד, אני יכול לדבר עם בלה?" אבי ארתור הופיע בפתח הדלת, אדוארד נשק לראשי, ויצא מין החדר.
"בלה, אנחנו צריכים לדבר.." הוא אמר והתיישב לידי, "מדוע יצאת לבדך?" הוא שאל, "מדוע אתה שואל זאת?" שאלתי, "מדוע יצאת לבדך בלה!" הוא אמר, קולו המאיים פרץ, ועל פניו הופיע החיוף המזויף, אשר בישר שהוא איננו מרוצה כלל.
נאנחתי, "אינני יודעת אבא, השומרים ניסו לעצור בעדי, אך אני חמקתי מהם… האמת, לולה היו מנסים לתפוס אותי, לא הייתי נכנסת לסמטה אשר שם היה הזקן עם הסכין." אמרתי, זאת הייתה כל האמת, הסתכלתי בעינו החומות של אבי, וראיתי את מבטו המתייסר, הוא באמת רצה להגן עלי, אני ביתו הקטנה, ביתו היחידה.
"אני מבין, אך אני מצטער מאוד ביתי היקרה, איננו יכולים לתת לך לצאת לבדך יותר, מעכשיו נצמיד אליך שומר לכל מקום אשר אליו את הולכת.
יוצבו שומרים מתחת למרפסתך, ומאחורי דלתות חדרך." הוא אמר, הצבע אזל מפני, איך אוחל לפגוש את ג'וני כך, או שמוטב שאינני אבוא כלל, אחרי מה שקרה היום על הגג.
"כך יהיה יקירתי, אינני מוכן להסתכן שוב." הוא פסק, והביט בי בעינו החומות ברצינות מוחלטת.
"עם כך אין לנו עוד על מה לדבר…" אמרתי, והמשכתי להחזיק את הדמעות, עד לרגע שבו אהיה לבד, ואוכל להוציא הכל, לבכות ולא לרחם על עצמי.
"בלה, אני מבין את כעסך, אך אינני רוצה שביתי היחידה והקטנ- …" הוא לא סיים את משפטו, "תצא מחדרי!" צרחתי, והצבעתי על דלת העץ הגדולה והמאותרת אשר נמצאת מול מיטתי הגדולה.
"בלה, אני אוסר עליך לדבר אלי כך!" הוא אמר בתוקף.
"ואני אוסרת עליך לחזור לחדרי!" צרחתי, מבטו המאיים איננו הפחיד אותי כלל או כלל.
במאמץ רב, קמתי על רגלי, בכל רגע עמדתי ליפול, ומבט של דאגה על פניו של אבי ארתור, פתחתי את הדלת, שם עמדו כל בני המשפחה ודיברו בינהם, הם הסתכלו עלי, ונחרדו מכך שאינני במיטתי, שוכבת, ונחה.
"צא מחדרי בזה הרגע!" צעקתי, אבי קם ממיטתי, והסתכל עלי במבט מאוכזב מעט, הוא החל ללכת לכיוון היציאה, "בל- …" הוא התחיל, "לא בלה ולא דבר! רק צא ! ואל תחזור! שלא תעז להיכנס שוב לחדר זה לעולם!" צרחתי וטרקתי אחריו את הדלת, נעלתי אותה, ונשכבתי על מיטתי, פני חיוורת כסיד מין המאמץ לקום, וכאבי תופת תקפו את מקום הפציעה.
דמעות החלו לצאת מעייני…