סודות שבורים-פרק 2 חלק א

אני שומעת צעדים,הם מתקרבים.
אני לא יודעת מה לעשות,אין לי איפה להתחבא ואני לא הספיק לרוץ חזרה לעצים,אז אני מרימה ענף מהאדמה ומוכנה,למי שזה לא יהיה,שיבוא,אני כאן ואני מוכנה,אני חושבת.
הצעדים מתקרבים,ואני עומדת ומחקה,והנה הוא צצ מבין העצים ובידיו מקל ארוך שבקצהו דג.
הוא נראה פראי,מפחיד,פנים של נער,גוף של גבר.הוא מתקרב אליי,כולו מרוח בבוץ,ושיערו החום,הארוך נוטף מים,בגדיו קרועים ומסריחים,והוא מתקרב,ומתקרב,עד שעומד מולי,הוא מביט בי,בוחן אותי עם עיניו הירוקות,סליחה,צהובות ירקרקות,כמו של חתולה.
"מי את?" הוא שואג לעברי,קולו קול של נער,אבל פראי,כועס וקטלני,אני נבהלת ומפילה את הענף מידי,הוא מתקרב אליי,הליכתו היא כשל נמר לא מאולף,ושוב הוא מדבר "שואל מי את?".
אני מבועתת,הוא ממש פרא,תמיד שמעתי שביערות חיים הפראיים,אבל מייקל תמיד אמר שאלו רק סיפורי ילדים.אני לא יודעת מה לעשות,אבל קול בתוכי אומר לי:תברחי.
ואני בורחת,לפחות מנסה,אני רצה לכיוון העצים אשל הוא משיג אותי,רץ מהר וחוסם את דרכי.
"לעצור,את" הוא צועק "תעני אני שואל" אני לא עונה,אני מתנשפת ולא יכולה לברוח.
אני מפחדת,בחיי שאני מפחדת.
אף פעם בחיים לא פחדתי כך.
"אני לא לפגוע את.אם אומרת לי מי את?" הוא ספק אומר ספק שואל,דברו לא ברורים אבל אני מבינה אותו,אני חושבת.
"תן לי ללכת" אני לוחשת,עדיין חסרת אוויר מניסיון הבריחה הכושל."תן….לי…ללכת"
"לא!את" הוא אומר "מי".
"אני מי שאני.תן לי ללכת!" עכשיו אני כבר צועקת עליו.והוא פותח עיניים ומסתכל עליי כאילו הרגתי את אמא שלו.
"אישה לא לצעוק על גבר" הוא נוהם,איזה שוביניסט.
"מי את???"הוא אומר.
נימאס לי מהפרא הזה "מי אתה??" אני צועקת (ושוב המבט) "מי…אתה… חושב…שאתה..?"
"אני זור,את מי" הוא שואל,אני לא עונה.
"זור לא לפגוע בך.מי את" אני מסתכלת על הקל שבידו וחושבת שהוא מבין את הרמז.
הוא מניח את המקל על הארץ וצועד שלוש צעדים אחורה.
"זור לא לפגוע בך" הוא אומר בשקט ומרים ידיים,כאילו נכנע,
"את יכול ללכת" הוא אומר ומפנה את הדרך.
"תודה" אני אומרת,למרות שאין לי מושג למה אי מודה לפראי הזה.
אני רצה ליער,שוב בורחת.