דמעות שורפות

זה נראה לי כול כך רחוק! כול כך בצד השני של העולם! הילד הזה, והילדים האלו, והילדה הזו, והאכזבה הזו, וההתפרצות הזו, והכאב הזה.
הכול נראה לי שם. בנקודה רחוקה ואפלה באופק, בים ירח לענן, בין כוכב לשמש.
לא לידי.
כמו גלים כחלחלים ארוכים שמתפרשים לאורך הים, נוצרים, נעלמים, ואז נגלים לעין בחוף, מציפים את החול הלח והרטוב במקצת, שוב אתם צפתם. עליתם ממעמקי הים הגדול של חיי, ונתקעתם פה. בדיוק בנקודה הזו. כמה שנראתם לי רחוקים! כמה שהייתם בצד הנשי של העולם!
לשבועיים הפסקתי לחשוב שאני שונה, אחרת. לשבועיים לא היה לי כול כך אכפת מהמהשזהלאיהיה שנקרא בעברית "הדעה של הילדים שאין להם כוח לחלק מחמאות". פתאום… פתאום כול החיים, בים עם זו מקהלה ובין עם זו הכיתה שלי, הכול נראה לי רחוק יותר! הכול נראה לי לא פה, לא החיים שלי. במקום אחר!
בלונדון הייתי עצמי. יכולתי לצחוק ולהגיד מה שבאלי. יכולתי להיות מה שאני באמת. אל אותה ילדה שמהנהנת כמה שבא לה, ומפחדת לשיר בבית הספר כי אמרו לה לא לשיר! שרתי כמה שבאלי, דיברתי כמה שבאלי ועם כמה שגיאות שבאלי, צחקתי, ולא חשבתי עליהם בכלל!
אתם לא חלק מהחיים שלי.
רק כשאני מגיעה לכיתה אני מתחילה לפחד.
רק אז.
אז… תסבירו לי דבר אחד…. איך אני משתנה בשבילכם?
או…. איך כולנו משתנים?
או… למה אני היחידה שאכת למה ממה שכולם אומרים?
או…
או… או…
אוקיי, כואב לי הראש
אני לא מצליהח להגיד מתא מה שאני רוצה…..
די!!!!!!!!