אחת ממיליון מתפשטת מול המצלמות

מסך עולה. מצלמות מכוונות אחת מכל כיוון. הקהל מתודרך. הבמה נקייה. אני עולה לאט לאט ומתיישב.
מתחילים ב-3… 2… 1…

"ערב טוב." עם חיוך ששווה מיליוני שקלים. "למי שעוד לא יודע, אני אפס חסר כישורים שהתפרסם בעזרת החיוך הרחב שלו ואתם צופים באנשים אמיתיים, התוכנית היחידה שבה לא צריך להסתתר ואפשר להיות אמיתיים! איתנו הערב נמצאת תלמידת תיכון רגיל לגמרי שבאה לספר לנו על השגרה והיומיום. קבלו אותה במחיאות כפיים!"
והנה עולה לה לבמה איזו אחת מהרחוב, כל כך אחת שהיא אחת ממיליון.
"אז אחת, אחת ממיליון, ספרי לנו הכל! תשפכי את חייך לצופים פה בקהל ובבית!"
אחת חייכה חיוך מובך. ברור שחיכתה לרגע הזה די הרבה זמן, אבל עכשיו כשהוא בעיצומו היא פתאום הבינה כמה שהאורות באולם בהירים ומסנוורים וכל הקהל מסתכל עלייה במבט של בחינה. "אתה… הרבה יותר מגניב במציאות…" אחת מלמלה.
"תודה, אני יודע. מה שאני לא יודע זה עלייך! אל תפחדי מאלפי העיניים שצופות בך פה בקהל ובבית!"
חיוך התפשט על הפנים שלה והיא התרחבה קצת בכורסא. "אה… בתיכון שאני לומדת בו כולם אותו הדבר. שמים עלינו חולצות, אותן חולצות רק בצבעים שונים ומאלצים אותנו להיות גאים בסמל המקולל שאנחנו עונדים על החולצות… גם לא שמים לב אלינו בכיתה. כולם אותו דבר, חוץ מהתלמידים שמפריעים כמובן. הם מיוחדים, אפילו יש כיתה מיוחד בשבילם! קוראים לה מב"ר, מסלול בגרות רגיל… אבל אני לא שם, אני סתם תלמידה רגילה. מה, לא מגיע גם לי יחס מיוחד?!"
חשפתי את שיניי הבוהקות לעולם בצורת חיוך. "ספרי לי על המשפחה שלך."
"אני הבת הקטנה ביותר! ההורים והאחים שלי בקהל, היי כולם!" היא נופפה שלום למשפחת ממיליון. "אף פעם לא קיבלתי יחס מיוחד. תמיד הייתי המוזנחת." והנה הדמעות התחילו. "בכל מקום אני המוזנחת…"
"את לא מיוחדת הרי." חייכתי בגדול.
"נכון… אני סתם אחת ממיליון…" והיא בכתה ובכתה, אז נתתי לה טישו. שתשתוק.
"גם אתם פה בקהל ובבית מרגישים מוזנחים? למורים בבית הספר ולבוסים בעבודה לא אכפת מכם? במשפחה אף אחד לא יורק לכיוונכם?!"
הקהל צעק כן.
מגוחך.
"ומה איתך, את לא מזניחה אנשים?" שאלתי את אחת.
"אני… לא! תמיד אכפת לי! רק לי אכפת ולאף אחד לא אכפת ממני!" היא צעקה, ואחרי כמה שניות נרגעה. "אולי… אולי הזנחתי כמה אנשים בחיים שלי. הזנחתי את הכלב ואז הוא ברח, וגם את החברה שלי שלא דיברתי איתה במשך חצי שנה… אני גם מזניחה. גם לי לא אכפת, אני לא מיוחדת בכלל." בכי ובכי.
"ובכן, זה הזמן המושלם להפסקת פרסומות!" נעמדתי וקראתי בקול, עם חיוך רחב על הפנים. "נחזור בעוד מספר פרסומות שיכניסו כסף לערוץ ויגרמו לכם לקנות דברים שאתם לא באמת צריכים! אז אל תעבירו ערוץ, אנחנו נחזור עם עוד בכי ועוד אמת על החיים של כולכם!"

הפסקת פרסומות.
"ולפעמים… לפעמים אני מרגישה כל כך רע…" אחת לא הפסיקה עם הבכי המחורבן שלה.
"הי מותק, תשמרי את זה לאחרי הפרסומות."
"אני מרגישה רע! ולאף אחד לא אכפת, רק לך אכפת!" היא המשיכה. "רק אתה אוהב אותי, רק אתה!"
עד כמה היא חושבת שלמישהו באמת אכפת מהצרות המחורבנות שלה?
"את צודקת. להרבה אנשים אין אהבה בלב."
היא נגעה ביד שלי ואז אחזה בה בכוח. "אכפת לך, נכון? נכון?!"
אחזתי בחזרה. "ברור שלא. רוצה למצוץ לי אחרי השידור?"
היא בכתה חזק יותר. "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך!"

"ברוכים השבים מהפסקת הפרסומות!"
אחת נעמדה פתאום וכרעה על הברך. "תתחתן איתי, אני אהיה אישתך ואוהב אותך כל כך! אתה היחיד שלא משקר לי שאכפת לו, לא כמו המורות שיודעות לשקר יפה! אתה היחיד שיציל אותי כשכל העולם יתמוטט! תתחתן איתי!"
תקלה, אבל החיוך שלי לא דועך. לא כשהמצלמות עליי.
אחזתי ביד שלה. "את לא צריכה אותי בשביל לומר לך שאת לא מיוחדת. אחת ממיליון, אני לא אתחתן איתך. אני לא מוכר פה פנטזיות ואת מצידך, מפנטזת על חיים מושלמים, על מישהו שיציל אותך, איזה אביר על איזה סוס לבן שיעיף לך את הפוני מהפנים. זה לא יקרה מעצמו, תזיזי את הצלוליטיס שלך ותעשי משהו!"
אחת ממיליון בכתה והקהל מחא כפיים חזק חזק.
יש לי בחילה נוראית ובא לי להקיא, אבל הרגע הזה שווה מיליוני שקלים, אז להפסיד אותו זה ממש לא מעשה שכלי.
"סיימנו להיום! עוד תוכנית אמיתית! איתנו הייתה אחת ממיליון שפרקה הכל וחשפה לכם את פניה האמיתיות! אם אתם רוצים לבוא להשתחרר פה בקהל ובבית, תכנסו לאתר שלנו, בלה בלה בלה בלה!"

מסך יורד. מצלמות מכובות. הקהל עוזב לאט לאט. המנקים באים לסדר את הבמה. אני יורד מהבמה ועוזב את האולם.
עוד תוכנית מוצלחת, עוד ריאליטי מחורבן, עוד משהו שיתן לקהל שפה ובבית משהו להזדהות איתו. עוד משהו מחורבן שנולד לעולם. עוד מפלצת רייטינג שאוכלת את הנפש הטהורה, עוד תמימות שהלכה לה לאיבוד במירוץ הזמן…