סיפור עצוב

סיפור עצוב

זה סיפור אמתי…מאוד עצוב ונוגע ללב ולכן קשה היה לי למצוא שם מתאים יותר מסיפור עצוב, וזה מתחיל כך:

מונה אהבה את בעלה בשיר אהבה עזה …אהבה מכל הלב, כל חייה סבבו סביב בעלה, טיפלה ובו, חלמה עליו והיתה מוכנה להקריב את חייה עבורו. גם בשיר החזיר לה אהבה לא פחותה מאהבתה אליו. הוא עשה את הכל כדי להנעים את חייה…המטיר עליה מתנות יקרות ועשה כל דבר שביקשה ממנו בחפץ לב .. כל מי שהכיר אותם היה אומר:
זה זוג משמים…
זוג חמד המאושר שבזוגות.
זוג לדוגמא….
שיא האהבה…
שיא האושר
ושיא ההתאמה.
האחד מהם האהבה.
בשיר הכיר אות לונה שהיתה בת 17 שנה.כשפעם הגיע הביתה בערב וראה אותה יושבת עם אחותו ולומדות יחד לבחינות הבגרות. האחות הציגה את לונה בפני אחיה: "תכיר, זו חברתי לונה". הוא לחץ את ידיה וחייך..לחיצת היד שלה דמתה למכת חשמל, מגע היד היה חם ונעים…קשה היה לו לעזוב את ידה. היא חייכה אליו שנית חיוך מקסים ומשכה את ידה. הוא דאג להיות בבית כשלונה היתה באה. הן ביקשו ממנו לעזור להן וללמד אותן כהכנה לבחינות בגרות, והוא עשה זאת ברצון רב. ישב עם אחותו וחברתה ועזר להן בלימודים ועמל קשות כדי להכין אותן להצלחה בבחינות.

הוריה סירבו לנישואיה בגיל כל כך צעיר…טענו כי היא עדיין ילדה…לא השלימה את לימודיה….אינה יודעת לבשל או לנהל חיי נישואין ..אינה בשלה לנהל את משק ביתה….ביקשו ממינה ומבן זוגה להמתין מספר שנים…להכיר טוב יותר אחד את השני…לא למהר….
הבחור עמד על שלו ולא רצה לוותר…אני אוהב אותה אהבה עזה..איני יכול לחיות בלעדיה…אני מסכים לכך שהיא לא יודעת לנהל משק בית או לבשל..אני אבנה לה ארמון ואביא לה משרתים …. אסכים שתשלים את לימודיה גם לאחר הנישואין….איני מוכן להמתין יותר.
כמובן שמונה היתה לצד בשיר…תמכה בו ועמדה כל כך שהיא תתחתן איתו מיד וללא המתנה נוספת. בלית ברירה, ההורים הסכימו לנישואין. והזוג נישא בשעה טובה ומצלחת. נערכה מסיבת נישואין באולם היקר ביותר…מונה ובשיר עבורו לגור בבית גדול עם גינות ובריכת שחיה פרטית. היו להם משרתים, טבחית, גנן ועוד….היו מאושרים ושמחים בהיותם ילד.

לונה לא הצליחה להיכנס להריון גם לאחר 8 שנות נישואין. היו אצל מיטב הרופאים בארצם ובמדינות אחרות…מיטב המומחים ניסו לעזור ללא הצלחה. אך מונה ובשיר לא התייאשו. בשיר אמר למונה: "אני אוהב אותך ולא משנה לי אם לא תלדי …לכל היותר נוכל לאמץ תינוק…את חשובה לי ואני אשאר עמך כל עוד אני חי." הטיפול הרפאי היה קשה ומתיש..כל חייהם סבבו סביב הטיפול הזה. היו מלאים תקווה שבסוף הם יצליחו ויהיו להם ילדים…דרך נס…ולאחר 8 שנים של טיפולים רפואיים מתישים, מונה נכנסה להריון. השמחה היתה רבה
אלוהים אדירים !!!
כמה הבשורה הזו שימחה את כל מכריהם…
נס משמים, קראו לזה..
בשיר המאושר ערך מסיבות למשך שבוע ימים…שמחה רבה….כולם ציפו בדריכות ללידה אהבו ופינקו את מונה ודאגו לבריאותה ולשמירה על העובר שבבטנה. הבעל לא הרשה למונה לעסוק בכל עבודה שהיא…כמובן גם בעבודת הבית….נהנתה מהפינוקים שפינקו אותה…לא בישלה…לא ניהלה את משק הבית…בשיר העסיק משרתת נוספת למשרתת העובדת דרך קבע אצל מונה….היא הורגלה לסעוד במסעדות היוקה…להתארח בבתי המלון המפוארים ביותר…לנסוע לחוץ לארץ למסעי קניות….עברו חדשים אחדים …מונה ובעלה פינו חדר מיחד לתינוק שייוולד…ריהטו אותו במיטב הרהיטים…קנו ביגוד…צעצועים…וכל הדרוש לתינוק. וחיכו לבואו…
במצב הזה הגיעה לחדש השמיני להריון ….היא שכבה במיטה כדי לשמור על ההיריון כיוון שלידה מוקדמת בחדש השמיני, מאוד מסוכנת וחייבים לשמור שהלידה לא תהיה לפני החדש התשיעי.

ופתאום!! ביום בהיר אחד….השתנו חייה של לונה מקצה לקצה. הגורל המר הכה בלונה מכה ששינתה את כל חייה!!! בערבו של יום בשעת נסיעתו של בשיר מהעבודה לביתו, בשיר היה מאוד שמח והפעיל את הטיפ במלוא הווליום ונהנה לשמוע את השירה. וחלם על התינוק שייוולד. לרגע, לא שם לב לכביש ולתנועה הגיעה משאית והתנגשה חזיתית במכוניתו של בשיר. בשיר נפצע אנושות בראש….הובל לבית חולים אך כעבור מספר שעות נפטר מפצעיו.
כעת,
המשפחה היתה בבעיה !!
כיצד יודיעו, אם בכלל, למונה על התאונה??.
אביה של מונה שמע את הבשורה הנוראה ומיד צנח ארצה מחוסר הכרה. הוזעק לבית חולים והתאושש רק אחרי 8 שעות חזר הביתה והתלבט יחד עם בני המשפחה כיצד יודעו לבת השוכבת בשמירת הריון, במה שקרה לבעלה….כל המשפחה בכו בכי מר על מבעל המת ובעיקר על מונה ועל העובר שבבטנה…אחיה הגדול בא אליה הביתה ואמר לה: "אולי תרצי לבוא עמי לבית ההורים כדי לבקר אותם ולראות אם הם צריכים דבר מה?".היא הסכימה והלכה לחדרה להתלבש. לפני שיצאה אמרה לאחיה: "אני לא הודעתי לבעלי שאני יוצאת…אני אף פעם לא עושה דבר לפני שאודיע לו". הוא ענה לה: "אין לך מה לדאוג אנו כבר נמצא דרך להודיע לו". וכך היא יצאה עם האח…
הגיעו לבית ההורים….נכנסו הביתה…הבית היה מלא בבני משפחה וחברים…כולם עצובים ובוכים…כשאביה ראה אותה, עיניו היו נפוחות מבכי…מיהר אליה חיבק אותה חיבוק חזק. לונה נכנסה ללחץ ושאלה:
"מה קרה לכם?
קרה משהו?
איזה אסון קרה?
מי מת?".
היה שקט ואיש לא ענה לשאלותיה…"אביה אמר לה..בעלך קצת חולה ואושפז בבית חולים לבדיקות". היא השתוללה מזעם:
"כולכם שקרנים !!!
מה קרה לבעלי?
הוא אף פעם לא היה חולה…
מה אתם מסתירים ממני?".
קחו אותי מיד אליו…
אני חייבת להיות לידו…
הוא לא יכול לחיות בלעדי…
קחו אותי אליו בבקשה !!".
האב ממשיך לחבק ולנשק אותה ואומר: "אני אקח אותך אליו..אל דאגה…". היא עזבה את אביה והתקרבה לדלת במטרה לצאת החוצה. האחים ניסו לעכב אותה…האימא עמדה בדרכה. מיהרה אל אביה ופתחה בצעקות:
"גם אתה משקר לי…
מה קרה לבעלי?
מדוע כולכם בוכים?.
קחו אותי אליו מיד!!!"
האב לא יכול היה יותר לשלוט בעצמו: "לאין ילדתי רוצה ללכת? הוא איננו…היתה לו תאונת דרכים " מיד לאחר שאמר זאת הוא התעלף ונפל ארצה ללא יכולת לזוז…אחד הבנים ליווה אותו לבית חולים. שם הובחן שלקה לשיתוק של חצי גוף שמאלי. ונשאר בבית החולים.
בינתיים, בבית, לונה המשיכה להשתולל להתפרץ בצעקות:
"לא נכון,
בלי לא מת…
אתם משקרים…
הוא לא יכול למות כי הוא יודע שאני אמות בלעדיו….
הוא חי !! חי! חי !
נכון שהוא חי?"
אז מדוע אתם משקרים?"
לא רצתה להאמין שבעלה מת. היא אמרה:
"שנינו נשמה אחת…גוף אחד…
אי אפשר להפריד בינינו !
אם הוא מת אז אני מתה.
לא יכול להיות שהוא יעזוב אותי לבדי….
אי אפשר…
הוא מוכרח לקום ולחזור אלי".
כל גופה רעד..ראתה שכל העולם מסתובב ונפלה ארצה מעולפת. כולם נכנסו ללחץ..חששו לה ולעובר שבבטנה…מיהרו להזעיק עזרה ולהסיעה לבית חולים. שם אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ כשהיא מחוסרת הכרה ואינה מגיבה …היה חשש שתאבד את העובר שבבטנה….חשבו ליילד אותה בניתוח קיסרי אבל זה היה מסוכן ולכן המשיכו לטפל בה במחלקה לטיפול נמרץ. כל בני המשפחה היו מסביבה, דואגים לה וכואבים את כאבה ומתפללים לשלומה.
נשארה בטיפול נמרץ למשך 3 שבועות בהם היתה מחוסרת הכרה.

בתום 3 השבועות התחילה להתעורר..
היתה פותחת את עיניה למספר דקות ושוב נרדמת…לא הגיבה לסובב אותה…לא ענתה לקריאות המשפחה שהתחננו לתגובה. הרופאים אמרו שהיא במצב של "הכחשת המציאות". כשהיא מתעוררת ורואה את המציאות שאינה לרוחה… נרדמת שנית…
נכנסה לחדש התשיעי להיריון והיא עדיין במצב של "הכחשת המציאות ולכן החליטו ליילדה בניתוח קיסרי. הלידה עבורה בשלום והיא ילדה ילד יפה תואר ובמצב מצוין…מאוד דומה לאביו….כולם היו שמחים בו..אך מונה נשארה במצב של ערפול חושים ולא היתה מודעת לנעשה סביבה וכמובן גם לא לילד, כשקרבו אותו אליה היתה דוחפת אותו רחוק ממנה ונכנסת שנית לתרדמה. הרופאים המליצו: "אין לבית החולים מה לעשות יותר…היא סובלת ממצב נפשי זמני ואנו סבורים שאם תחזור הביתה, יתכן מאוד שהיא תתרגל למצב וקבל אותו כפי שהוא".

לונה הועברה הביתה….אימא ואחיותיה דאגו לטפל בתינוק …אביה, האחים ובני המשפחה ניסו לעורר את מונה ולעודד אותה….הם הניחו את התינוק קרוב אליה…אך היא לא הגיבה…לא הוציאה הגה מפיה…לא עשתה תנועה כלשהי כלפי התינוק שבחיקה…היא היתה בעולם אחר….עולם לא מציאותי…עולם שאינה מכירה….נשארה במצב הזה מספר חדשים….כל בני המשפחה שמסביבה היו עצובים ובוכים…מתחננים אליה שתגיב….אך ללא הצלחה. היו מאכלים אותה כפי שמאכלים תינוק ועל פי רוב היתה מקיאה את האוכל…כל הרופאים שטילו בה אמרו אין זו בעיה של "אי קבלת המציאות וכי הם בטוחים שזה יעבור מאליו ….אבל זה עלול לקחת זמן…לא ברור מתי זה יהיה …אבל זה בטח יהיה. היא רזתה מאוד…ממשקל של 65 קילו ירדה לכדי 30 קילו…לא יכלה לזוז כמעט והיתה לשלד עצמות..

כעבור כחצי שנה החלה לדבר….בני המשפחה היו מאושרים…
"מונה מדבר !!!
מונה מדברת !!" צעקו כולם.
אבל הבעיה היתה שמונה
איבדה את הזיכרון…
לא זכרה כלום….
לא הכירה את הסובבים אותה…..
לא ידעה מי היא ומי הסובבים אותה….
הכל היה זר לה…
עולם חדש ,
לא מוכר….שאלה:
"מי אני?
מה אני עושה פה?
מי אתם?"
הם ענו לה והיא לא הבינה.האימא ישבה לידה וקירבה את התינוק אליה כשהיא אומרת: "את רואה את התינוק היפה הזה? הוא הבן שלך,,,את ילדת אותו…..הוא שלך? קחי אותו…חבקי אותו ותאמציהו ללבך..תראי איך הוא מאושר ונהנה ממגעך?". היא שאלה:
"אם זה בני…אז איפה האבא שלו?
מי הוא האבא שלו?
מדוע אני לא מכירה אותו?
מדוע הוא לא כאן עמי?
האבא צריך להיות ליד בנו וליד אשתו…
אז מדוע הוא איננו?
לאין הלך?".
האימא התפרצה בבכי וענתה: "האבא שלו כעת בגן עדן…מביט אליך מלמעלה ומבקש שתטפלי בבן שלו…". מונה שאלה:
"מתי הוא יחזור?"
"מגן העדן לא חוזרים". ענתה האם הבוכייה.
אז לונה פרצה בצעקות ובבכי מר כשהיא אומרת:
"כולכם משקרים…בעלי רוצה לחזור ואתם מונעים זאת ממנו…
תחזירו לי את בעלי".
וכך…במשך שנה שלימה לונה היתה פורצת בזעקות שבר באמצע הלילה ומבקשת את בעלה. היא סירבה לאכול כמעט כלום מלבד שתייה ומעט אוכל…ההורים שלה היו רואים אותה נכנסת למטבח בלילה, ושמחו מאוד כיוון שחשבו שהיא נכנסה לאכול. אבל היא בדקה את הסירים ואת המאכלים הטובים ונראתה מרוצה כשיצאה מהמטבח ופנתה לאימא:
"זה האוכל של בעלי…
שאף אחד לא יגע בו…
בעלי יחזור עייף ורעב והאוכל הזה רק עבורו".
לא פעם ראו אותה מתקשרת בטלפון ואומרת:
"איפה אתה?
אני מחכה שתבוא לאכול עמי ארוחת ערב…
עשה את מהר…
אני צריכה אותך..".
נהגה לשבת שעות ולכתוב מכתבי אהבה לבעלה…היא האמינה כי הוא עדיין חי וכי הוא בטח יבוא כי הוא יודע שאינה יכולה לחיות בעדיו..
.
כעבור שנה ….חגגו לילד יום הולדת ….הוא נעשה ילד יפה תואר…חייכני ומלא חיים….לונה לא התקרבה אל הילד. כל ניסיונות משפחתה לקרבו אליה נדחו. היא היתה בתחושה שהילד שלה היה הגורם למותו של בעלה ועל כן לא אהבה אותו….ולא פעם ניסתה לפגוע בו פיזית אך בני המשפחה מנעו זאת ממנה. המצב לא היה יכול להימשך כך..לא היה שיפור במצבה של מונה….היה חשש סביר שהיא יכולה לפגוע בילד או בעצמה. ולכן המשפחה נאלצה לאשפז את לונה לתקופה ארוכה …..המשפחה ביקרה אותה אך ללא הילד….היא לא שאלה איפה הילד ומדוע הם באים לבדם….אולי היא שכחה שיש לה ילד בכלל….
כשהילד היא בן 18 רצה לבקר את אמו…הוא הגיע לבית החולים…שאל אודותיה. האחות האחראית אמרה לו: "היא יושבת בחוץ בגינה…אקח אותך אליה..הם הלכו והתקרבו אל אישה שישבה על הספסל בחוסר מעשה….
מיד כשראתה את בנה…אורו פניה…רצה אליו וחיבקה אותו כשדמועת זולגות מעיניה, כל גופה רעד והיא מחזיקה בילד ואומרת:
"בשיר אהובי.
אהוב נפשי !!
ידעתי שתחזור..
אף אחד לא האמין לי…
הם אשפזו אותי…
ראו בי כלא שפויה….
אמרו לי שאתה מת ולא תחזור…
אך אני ידעתי שתחזור…
והנה אתה בשיר אהובי חזרת אלי….
אני מאושרת….מאושרת….מאושרת….

מערבית

נמרדי יוסף