עיניים ריקות

החושך ירד לרחובות, ואני צועדת בסמטאות חשוכות מנסה להגיע הביתה מהר ככל האפשר. הרוח נושבת והתחיל לטפטף גשם. 'יופי רק זה חסר לי' חשבתי. טלפנתי לשירה אבל היא לא ענתה ואז לדין אבל גם הוא לא ענה כך גם ענת ודן. היה קר ושקט.
באחת הסמטאות עמדה דמות, היא נראתה מאיימת טיפה אז הסתובבתי וניסיתי ללכת בדרך אחרת אבל אז ראיתי אותו גם שם. משום מה התקדמתי לעברו. 'אולי אני מדמיינת דברים,הרי הוא לא יכול להיות מהיר כל כך' ככל שהתקרבתי הוא נראה רזה יותר, זקן יותר הוא לבש בגדים בלוים ועיניו היו חסרות אישונים.
לפתע הוא חייך והתחיל להתקדם לאט לעברי התחלתי לרוץ, הגעתי לדלת של הבית שלי ונכנסתי מהר. ההורים שלי כבר היו בבית, עליתי לחדר שלי והחלפתי בגדים, הרוח נשבה בחוזק אז סגרתי את החלון וליפי פעם כל כך חזק, האיש ההוא עמד שם מעבר לרחוב מסתכל עלי מחייך.
לא ידעתי מי הוא או מה הוא רוצה, רצתי במורד המדרגות ונעלתי את השער והדלת חזרתי לחדר והוא המשיך לעמוד מעבר לרחוב, בוהה בחלון של הדלת שלי.
התקשרתי לדין, קולי היה צרוד. "דין תוציא את הראש מהחלון, ותגיד לי מה אתה רואה.."
ראיתי את דין מתקרב לחלון ואומר "איש זקן.. מה העניין?"
פתאום האיש הסתובב לדין ודין קפץ אחורנית. השיחה התנתקה לא יכולתי ליצור קשר עם דין.
נשכבתי על המיטה, נושמת עמוק. כיביתי את האור וסגרתי עיננים.
התחלתי לשמוע צעדים, 'אולי זאת אמא' ניסיתי להרגע. הצעדים התחזקו והיה נדמה כאילו משהו חורט על הקירות. 'אולי זאת מיה מצירת על הקירות שוב'. הקול התחזק ואז שמעתי את מיה "מעייני, תצאי…" לרגע האמנתי. 'אבל מיה לא מדברת עדיין' נבהלתי קפצתי מהמיטה ונעלתי את הדלת. נשכבתי שוב והקולות הפסיקו, השקט חזר. רק הקול של הדלת החורקת נשאר, הדלת נפתחה לאט לאט,נחשף אור שגדל וגדל ככל שהדלת נפתחה יותר ראיתי את הזקן. 'סופי כנראה הגיע, לההרג על ידי רוח… מה כולם יגידו?'
לפתע הוא נפל, והתחיל לבעור נשרף בלהבות שורף גם את הבית, הטלפון צלצל ורגע לפני שראיתי את הסוף שמעתי "אני אוהב אותך, אל תלכי" קלו של דין בקע מהטלפון. הלהבות שרפו אותי ואת גופי, השיער והעיניים והאיש הוא נעלם. השקט חזר רק הבית שנשרף נשאר, אני אמא אבא ומיה.
הרגשתי שזה נגמר הכאב, הכל סגרתי עיניים ונרדמתי -.-