חווה

חווה

פרק א'- הגילוי

היא נכנסה למשרד תוך כדי שהיא נתקלת במדרגה וכמעט נפלה מפאת המהירות בה הלכה, צעיפה הכחול נשרך אחריה , נגרר על הרצפה ושערה סתור כולו. "סליחה על האיחור" התנשפה לעבר הגבר בעל השפם אשר ישב בכיסאו במבט כועס וקר תוך שהוא סוקר את לבושה את החצאית הכחולה והחולצה הלבנה הצמודה שהייתה תקועה בתוך החצאית תוך שהיא מדגישה את מותניה , "דורית ,איחרת" ציין בקול רם כמו מכריז על מחיר.
היא מיהרה להתיישב בכיסאה ולהדליק את המחשב תוך כדי שהיא בודקת את הניירת שעל שולחנה . הטלפון צלצל והיא אמרה: "חברת סול לשרותך שלום".
לאחר שהניחה את שפורפרת הטלפון אמרה :" "אוף" לא די שאני צריכה להספיק שני אוטובוסים כדי להגיע , יש לי כל בוקר וויכוחים עם חווה'לה, היא משגעת אותי, לא אוכלת כלום ומחזירה את הכריכים מביה"ס "
"לקחת אותה לרופא"? שאלה שושנה שישבה בשולחן סמוך אליה,
" היום אנחנו הולכות יש לנו תור אצל האנדוקרינולוגית, בגלל שהיא נמוכה ומקבלת זריקות .אני אדבר איתה, אני לא מבינה מה קורה, אני ובעלי גבוהים וגם אסתר גבוהה אז אייך היא יצאה נמוכה כזו?".
אחר כך שקעה דורית בעבודות המשרד ולא חשבה יותר על דאגותיה מבית. בהגיע השעה 15.00, אספה את חפציה החתימה כרטיס עבודה ויצאה מן המשרד.
אחרי המתנה ארוכה לאוטובוסים, הגיעה לביתה שם חיכתה לה חווה, בפנים כעוסות ורציניות.
"די, אמא, אנ'לא רוצה ללכת, נמאס לי מהזריקות וגם יש לי חוג היום"
"חווה'לה אנחנו צריכות ללכת, סוף וויכוח"!
חווה נגררה אחרי אימה כשהיא מושכת באיטיות רגל אחר רגל וממלמלת לעצמה:"שיחנקו כל הרופאים, מטומטמים כאלה, חושבים שהם יודעים הכל , חרא עליהם. והאמא הזאתי! אני שונאת אותה".
חששותיה של דורית הלכו וגברו היא הרגישה שהדם אוזל מפניה ונשימתה קצרה בהיכנסן אל הרופאה. ההיא בדקה את חווה הציצה בצילום הרנטגן של כף היד, ולבסוף אמרה:" חווה, מה יהיה איתך? אנחנו עובדות קשה את מקבלת זריקות כדי שתוכלי להגיע לגובה של חברותייך ובמקום לעלות במשקל ולגבוה את מורידה במשקל? מה אני אעשה איתך? אנחנו כבר שנה וחצי עובדות..ואת הולכת והורסת לעצמך את הסיכוי לגבוה".
חווה לא ענתה הפנתה את מבטה האטום וחסר הבעה,אל החלון.
"טוב," אמרה ד"ר אבני, "אני מפסיקה את הטיפול בך" ואל דורית פנתה: "מצטערת, לא יכולה לעזור".
הן יצאו מחדר הרופאה , כאשר דורית גוררת אחריה את חווה, היא תפסה בכתפיה וצעקה. "מה את עושה"? "לאן את רוצה להגיע ? את מבינה בכלל מה שאת עושה?.את המשך הדרך הביתה הן עשו בשתיקה.
כאשר הגיעו הביתה נכנסה חווה לחדרה בטריקת דלת שגרמה לטיח לפול ארצה ונעלה את הדלת.
דורית התמלאה חששות ופחד תפס אותה, היא עמדה באמצע החדר מחזיקה את ראשה בידיה ועיניה נוצצות. חוסר אונים השתלט עליה ובהלה, כל החדר התערפל סביבה, היא נחתה באנחה כבדה על הספה הכתומה בסלון ביתה, אחרי מספר דקות החלה לחייג את מספר המרפאה.
"שלום. מבקשת תור דחוף לד'ר שפרינצק, רופאת משפחה".
"תבואו היום ב – 16.30 " נענתה ע"י המזכירה.
אחרי צעקות ותחינות רבות הסכימה חווה ללכת לרופאת המשפחה, אבל ד"ר שפרינצק הביטה בדורית מחייכת : את אומרת שהיא לא אוכלת כלום? תדאגי לתת לה אוכל מזין ולא ממתקים" ועוד הוסיפה: "אל תהיי אמא פולניה". דורית ציפתה לתגובה אחרת, היא ציפתה שהרופאה תשקול ותמדוד את חווה ורק אחר כך תחליט אם היא דואגת לחינם או לא.
חווה לעומתה צהלה :"את רואה, אמא, אני בסדר גמור, אמרתי לך".
פניה של דורית התאדמו ועיניה ירקו אש . מבלי לומר דבר נוסף לרופאה, אמרה אל חווה :"בואי"! ויצאה מן החדר במהירות מבלי לעצור , היא הלכה ישר אל הפקידה וביקשה בתוקף:"אני מבקשת להחליף רופא משפחה וגם אני מבקשת תור לפסיכיאטר נוער של הקופה".
שוב צעקות וויכוחים עם חווה אשר התנגדה בכל תוקף.
לבסוף הן הגיעו אל הפסיכיאטרית , אשר לאחר שיחה קצרה עמן קבעה: "חווה אנורקסית היא צריכה להתאשפז, אני אחפש לה מקום בבי"ח ירדן".
"אני חושבת שעכשיו יהיה לך יותר טוב" אמרה דורית לחוה כשהן יוצאות מחדרה של הפסיכיאטרית, "ידאגו לך ויוכלו לעזור לך, אני ואסתר נבוא כל יום לבקר אותך". חוה שתקה, עיניה מושפלות , כפות ידיה מאוגרפות כמו מתכוננות להלום בבובת בד בלתי נראית ושפתיה מכווצות בהבעת כעס מתכוננות ליריקה כמו אלפקה אשר יורקת ללא התראה מוקדמת.
בהגיעה הביתה הסתגרה חוה בחדרה ולא יצאה ממנו עד למחרת.
בבוקר התעוררה דורית וזרזה את חוה "קומי אנחנו נוסעות לבי"ח ירדן" חוה עדיין לא הוציאה הגה מפיה , אבל התעוררה והתלבשה באיטיות רבה. היא חשבה: "יו מה לעשות? מה לעשות? מה יהיה? אלוהים אדירים!". היא התלבשה והתארגנה לנסיעה באיטיות רבה. אחרי שעה ארוכה יצאו לדרך חוה אסתר ודורית.