עמית שברחה אל השטחים הפתוחים

היי עמית.
אני כותב לך, לא בגלל שאני חייב אלא בגלל שאני רוצה. נו טוב, אולי עמוק בלב אני כן חייב. אני חייב לך התנצלות, התנצלות כנה ולא אחת מזוייפת. אני לא הולך לזרוק לך "סליחה" ולברוח, הפעם אני הולך להיות פה איתך. מצטער שלא בחרתי בך.
הבנתי שאני צריך- לא, רוצה- לא! אני בוחר בך! אני בוחר בך, אני בוחר בך כי למרות הכל, אני אוהב אותך.
עמית, את לא אישה יפה. את לא מצחיקה, את גם די מעצבנת… אבל אני בכל זאת רוצה אותך, בואי כמו שאת אל זרועותיי הפתוחות ויחדיו נתגלגל ביחד בשדות. נרוץ רחוק, רחוק אל ההרים, כמעט ניגע בכוכבים! ואז כשנתעייף, נפתח שטיח ונצחק בקול רם. אפילו הירח יגיד לנו לילה טוב ונלך לישון.
עמית, אני מתגעגע לימים שבהם היינו יושבים עם גיטרה ומנגנים. מאלתרים מזמורים, אפילו לא מזמור, סתם מילים עם קצת צלילים. היינו צוחקים ומשתגעים, החיים לא היו מדאיגים. בלי חששות, בלי כאבי לב, היינו שנינו בבית מלא.
בית מלא, עם מלא חלונות ומלא דלתות. לפעמים הרוחות היו נושבות והבית היה רועד כאילו שהוא עומד להתמוטט, אבל הוא אף פעם לא התמוטט, לא כשאנחנו היינו תחת משמרו. הרוחות היו מכות בו בחוזקה והוא מצידו, נתן לנו תנור חם להתחמם מולו בזמן אכילה. היית אוכלת פרוסות לחם עם קטשופ, ותמיד הייתי צוחק. תמיד הבהמתיות שבך קרצה לי.
אני כותב לך כי שכחת ממני ואני שכחתי ממך. אומרים שאהבה אמיתית היא אחת בחיים, אז כנראה שאת לא האהבה שלי. אנחנו לא הצלחנו להחזיק במבחן הזמן, עברו חודשים ולא החלפנו שום מילים…
ויודעת מה? גם לא היה לי אכפת. הרגשתי טוב, הרגשתי בחיים! פגשתי הרבה אנשים חדשים ומעניינים! היינו נפגשים אחת לכמה חודשים, ואז יושבים על הנדנדות ושותקים. תמיד היינו שתקנים, אבל בפעמים האחרונות יותר מתמיד. לא היו לנו מילים, אפילו לא החלפת מבטים. הרוח מנדנדת אותנו ואנחנו שותקים.
ובכל זאת, אני כותב לך כי אני רוצה לאהוב אותך. כי את חשובה, כי את מיוחדת. כל אדם צריך שלמישהו יהיה אכפת ממנו, מישהו חיצוני. לא משפחה, חברים. חברים אמיתיים! ואני רוצה להיות חבר אמיתי בשבילך למרות שאת בהמה ולפעמים גם קצת פרה.
אני לא צריך, לא רוצה. אני בוחר.

עמיתי… מתי תבחרי בי?