קראו לה רון

היא הייתה ילדה עדינה. השיחות –הסודיות- והיומיומיות שלי איתה עזרו לי מאוד. היא באמת הבינה אותי. לא כמו כולם.
זה התחיל ביום ראשון. הגעתי לבית החולים אחרי שחטפתי מכות בבית הספר, כמו תמיד. המורים התקשרו להורים שלי שיבואו לקחת אותי.
"מה קרה הפעם?" שאל אבא שלי. ידעתי לפי נימת קולו שהוא כועס. שוב הוצאתי אותו מהעבודה. לא רציתי לענות לו. ידעתי שאם כן, זה לא ייגמר בטוב.
"למה אמא לא באה?" שאלתי, מתעלם משאלתו.
"היא לא יכולה." אמר ושתק ופה נגמרה שיחתנו. כל הדרך ועד הבדיקות הכלליות שעשו לי לא דיברנו. לא שרציתי לדבר, בכל אופן. הכרתי שמה את כל האחיות והרופאים, מרוב שאני בא לשם כל כך הרבה. הם הכניסו אותי לחדר מספר 5 , החדר ה-בוא-נאמר-קבוע שלי ואמרו לי לחכות עד שהרופא יבוא לביקור. החדר היה פשוט ומשעמם. היו בו שתי מיטות, חלון צדדי בינוני, ושירותים, שהיה מחוץ לחדר, אבל צמוד. צבע הקיר היה משעמם גם הוא. לא, הוא לא היה ירוק, הוא היה לבן. כמו הדלת והאסלה. אחרי זמן מה נכנסה אחות –שדווקא לא הייתה מוכרת לי- ואמרה לי שייקח לרופא עוד הרבה זמן לבוא כי הוא עכשיו באמצע ניתוח. שאלתי אותה עם אני יכול להסתובב. "אני מכיר את האזור. לא הלך לאיבוד." אמרתי בנימוס והיא הנהנה לחיוב. טיילתי בקומה. עשיתי את דרכי אל חדר המשחקים של הילדים הקטנים. אני אוהב לשבת שם, בעיקר בגלל שיש שם מחשב. נכנסתי וראיתי שהחדר ריק. טוב, פרט לילדה אחת שישבה בפינה. היא נראתה לי יושנת. נכנסתי בשקט לחדר -כנראה מהפחד להעיר אותה – והדלקתי את המחשב הקטן הישן שהיה שם. שיחקתי בו בערך חמש דקות ולא יכולתי יותר.
לא בגלל שכאב לי ורציתי לחזור לחדר.
לא בגלל שקראו לי לבדיקה.
בגלל שהרגשתי את העיניים של הילדה נעוצות בי. הסתובבתי לעברה וראיתי אותה מסתכלת אליי, כמו שחשבתי. "את צריכה משהו?" שאלתי. ראיתי את שפתיה נפתחו אך שום קול לא בקע מהם. 'היא אילמת?!' חשבתי בחרדה. אני מאוד מקווה שלא כי אני לא יודע אך להתמודד עם אילמים. היא הצביעה על בקבוק מים שנח בצד השולחן שהיה לידי. הגשתי לה אותו והיא שתתה ממנו לרוויה, אם אפשר להגיד 'לרוויה' על גמירת בקבוק שלם במכה.
היא פתחה את פיה וקל עדין קל אמר מילה אחת "תודה". היא קמה מהכיסא והתקדמה לעברי. "למה אתה כאן?" שאלה והטתה את ראשה מאט הצידה, נותנת לשערה השחור והחלק ליפול הצידה.
"כי.. כי שוב חטפתי מכות." אמרתי. למה אמרתי למה את זה? אני לא מדבר על זה בדרך כלל עם אנשים אחרים.
"מכות? למה? ולמה שוב?" שאלה. לא נראה שהיא רוצה להפסיק לשאול. לא היה לי כוח לענות לה. קמתי משם ופניתי לדלת. היא באה אחריי. "מה את רוצה?". אין לי עצבים עכשיו לילדה נדחפת. אני רק רוצה לחזור הביתה, ולהשתקע במחשב.
"טוב," קולה היה עצוב ושבור. "אתה לא רוצה לדבר, אני מבינה. אני הולכת." היא יצאה מהחדר לפני ולדקה הרגשתי שמח. דקה אחרי הרגשתי טיפש. למה אתה חייב להרוס כל דבר? היא רק רצתה לדבר. יצאתי במהירות משם וחיפשתי אותה. ראיתי אותה ליד הברזייה. היא עקפה אותה במקצת ועמדה להיכנס לחדר הסמוך. תפסתי בידה. "חכי," אמרתי. אני לא יודע למה, אבל פשוט הרגשתי שלדבר איתה יהיה שונה. יהיה לעזר. "את רוצה לצאת לחצר? את יודעת … לדבר." שאלתי. חיוך גדול וביישן עלה על פניה והיא הידקה את אחיזתי בידה. הובלתי אותה בין המסדרונות ונעצרתי בחדר שלי. אמרתי לאבא שלי שאני בחצר והמשכתי.
החצר הייתה מלאה באנשים עם כיסאות גלגלים, אנשים שהולכים אם קביים, וסתם זקנים שיושבים שם על הדשא או על הספסלים. מצאנו ספסל ריק והתיישבנו עליו. אחרי כמה דקות של מבוכה ושתיקה היא שאלה, "אתה בסדר? אתה נראה כאילו הלכת לאיבוד." אמרה. המילים שלה פגעו בי כמו חץ. בדיוק במטרה. "אני בסדר," מלמלתי בלחש. "אמרתי לך למה אני פה, עכשיו תורך לומר לי למה את פה." אמרתי. ניסיתי להיות ידידותי, אני מקווה שהצלחתי..
"טוב, אני פה בגלל שזה בערך הבית שלי." אמרה. קצר וחלק. רגע, מה? הבית שלה? "הבית שלך? זה בית חולים, איך זה כיול להיות הבית שלך?" שאלתי מבולבל.
"אני סובלת מלא ממחלות כל הזמן ולאף אחד אין זמן תמיד לקחת אותי. ההורים שלי לא תמיד מספיקים להגיע בזמן אז הוחלט פה אחד עם הרופאים וההורים שלי שאני יישאר כאן. במקום שיגן עליי ויעזור לי כשאני צריכה." אני לא נשמעה סובלת או עצובה מכך. טוב, אולי זה בגלל שהיא שם כבר הרבה זמן. המשכנו לדבר עד שמישהו בא. הוא לבש חליפה שחורה ועניבה סביב צווארו. ממש איש עסקים. הוא התקרב אלינו וחיבק את הילדה. "את בסדר?" שאל. היא חיבקה אותו חזרה ואמרה "כן, אני בסדר. אמא גם באה?" 'אמא?' חשבתי. 'אה, זה בטח אבא שלה.'
"כן, היא מחכה לך למעלה. את רוצה לעלות או שלהישאר כאן?" שאל אותה. הוא חייך לעברי ואני הרגשתי קצת לא קשור. לא בנוח. "זה בסדר," אמרתי "את יכולה לעלות, אם את רוצה. אני צריך ללכת לחפש את הרופא ממילא." קמתי מהספסל והתמתחתי קצת. היא חייכה לעברי ואמרה. "אז ניפגש יותר מאוחר?" שאלה אותי.
"כן," השבתי "את יכולה למצוא אותי בחדר מספר חמש שבקומה." עשיתי את דרכי לחדרי. עייפות עלתה בגופי ובקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. הסחרחורת תקפה אותי. שוב.
בדיוק כשכבר חשבתי שאני הולך ליפול, הרגשתי ידיים מחזיקות אותי מאחורה. הסבתי את עיניי לאחור וראיתי את האדם שהחזיק אותי.
"אתה.. דוקטור קליין…" ושקעתי בחושך. בלי לשמוע דבר.

"איי.. אוץץ … דיי.. כואב.." למה הוא חייב להכאיב לי בכל פעם שהוא בודק אותי? מזה, כלל כזה של רופאים? התעוררתי אחרי העילפון בחדר שלי. הרופא שוב נזף בי על כך שאני לא אוכל מספיק בשר ודברים שמתאימים לי. "מה אני יעשה? אני לא מסוגל לאכול את זה." אמרתי לא והוא רק החזיר לי פרצוף חמוץ.
"אתה תצטרך להישאר כאן, אין ברירה. אני יבוא לבקר אותך יותר מאוחר." אמר והלך. הייתי לבד בחדר. מת מהשעמום. דפיקה קטנה נשמעה בדלת. "פתוח" אמרתי וראיתי את פניה של הילדה מציצות מבעד לדלת. "תיכנסי. אין פה אף אחד." היא נכנסה בהיסוס ולאחר שאימתה את דבריי, סגרה את הדלת והתיישבה בכיסא שליד ממיטתי. "איך את מרגישה עכשיו?" שאלתי, מיתוך נימוס כמובן.
"הרבה יותר טוב, תודה." ענתה שערה השחור היה אסוף בגומייה בצבע ורוד זוהר, שבלטה מאוד על רקע שערה. התחלנו לדבר והרגשתי שאני נפתח אליה יותר ויותר, למרות שרק בבוקר פגשתי אותה.
"תגידי, באיזה חדר את?" שאלתי אותה פתאום. היא נראתה מופתעת תחילה, אך מבט עכור עלה על פניה שנייה אחר כך. אופס?!
"זה קצת.." התחילה. "אני בחדר מבודד." אמרה לבסוף. היא נראה כני שליבה שקע.
"חדר מבודד? מה זה?" אני לא מאמין שהייתי סתום ושאלתי אותה. היא הסתכלה עליי וכנראה הבינה שאני שואל כי אני באמת לא יודע.
"זה חדר לחולים מסוימים …אני לא רוצה לדבר על זה…" אמרה והתפתלה באי נוחות.
"זה בסדר. את לא חייבת. על מה את רוצה לדבר?" שאלתי. אני לא אוהב להכריח אנשים.
"למה אתה באמת כאן?" שאלה והפעם קולה היה כל כך משכנע שנכנעתי וסיפרתי לה.
"היה פעם מישהו שהכרתי, והוא לא היה כל כך מקובל או שהיו לא חברים. למעשה אני חושב שהייתי היחיד. היינו מדברים המון. הוא היה עוזר לי בכל דבר שהייתי צריך, ואני הייתי עוזר לו. יום אחד לא שמעתי ממנו. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. שבועיים אחרי שמעתי שהוא…." דמעות הציפו את עיניי בקטע הזה. "שמעתי שהוא מת. אני חטפתי שוק אחרי ששמעתי את זה. לא יכולתי להתמודד אם זה.
מאז אני מבכר הרבה בבית החולים. לא רק בגלל התקפים שיש לי מידי פעם, אלא בגלל ילדים בכיתה.
"השאלה הראשונה שלך הייתה למה שוב מכות? כי היו ילדים ששנאו אותו ועכשיו אותי כי הייתי חבר שלו. אף אחד לא מבין אותי כשאני מסביר לו. הם פשוט מתעלמים." סיימתי לדבר והיא הושיטה את ידה וניגבה את דמעותיי. גם בעיניה היו דמעות. אפילו יותר משלי.
"הכל היה בסדר .." לחשה. לא הבנתי בזמנו למה…

הימים עברו מהר. אני כבר השתחררתי אך המשכתי לבוא ולבקר אותה. היינו מדברים במשך שעות על כל מיני דברים שקרו לי או לה. הרגשתי מאושר, אז. כאילו… כאילו אין לצרות יותר.
בערך ביום שני, אני חושב, באתי לבקר אותה שוב. היא לא הייתה על הספסל הקבוע בשעה הקבועה. ישבתי שם וחשבתי שאולי היא עסוקה או סתם מאחרת. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת והיא עדיין לא הגיעה. בדיוק כשכבר עמדי ללכת שמעתי קול מאחורי אומר, "אז אתה באמת חיכית לה פה." גבר שחליפת עסקים, האיש שראיתי פעם קודמת התקרב עליי וחיבק את ראשיי. הרגשתי דמעות זולגות מעיניו ומרטיבות את חולצתי. "אה.. הכל בסדר?" שאלתי אותו בחשש. הוא הרים את עיניו והביט בי. הביט בי במבט מלא צער וכאב. "היא דיברה עלייך המון. היא אמרה שאתה באמת עודדת אותה, וגרמת לה להאמין שעוד יש לה תקווה, אך היא כבר ידעה את דינה. אני מצטער, מאוד מצטער.." הוא התחיל שוב לבכות ואני נתקפתי בהלה. אני לא רגיל לראות מבוגרים בוכים לידי.
"ה-היי קרה משהו לילידה? היא בסדר?" באמת שלא הבנתי מה קורה פה. הוא אחז בכתפי ואמר את המילים ששברו אותי מבפנים.
"היא מתה."
היא מתה.
היא מתה.
זה היה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. המילים האלה הדהדו במוחי. תקפו אותי. איבדתי עוד חבר- חברה- עוד מישהו שסמכתי עליו. האיש נתן לי את הפרטים שלו ואמר שאני יכול לשמור על קשר, אם הרצה. בדיוק שנייה לפני שנעלם משדה ראייתי קראתי אחריו, "רגע, חכה, אתה יכול לפחות להגיד לי איך קראו לה?" אני בטח נשמע כמו טיפש גמור הרי עד עכשיו ואני עדיין לא יודע את השם שלה. למה לא שאלתי אותו?
הוא הסתובב לאחור וחייך. אני לא מבין עדיין מה גרם לו לחייך באותו זמן. "קראו לה רון." אמר ונעלם.