אחרי המוות- פרק 10

נושמת עמוקות, מנסה להבין מה אני מרגישה בפנים. זה טירוף כלשהו הוא כה לא ברור, ומערפל. אני כבר לא מבינה את עצמי גם לא אותו, ולא אף אחד אחר. התנתקנו, התחלתי להתנשף "דילן, אני אוהבת אותך" אמרתי ונשקתי לשפתיו בחוזקה, מילותיו גרמו לי התמכרות בלתי פוסקת, כל מה שרציתי זה הוא עכשיו, רק להיות איתו, להרגיש אותו, לאהוב אותו, לנשק אותו. ההרגשה הפתאומית הזאת כובשת אותי במהירות, לא מצליחה להוריד ממנו את ידי. מתנתקים, שנינו מתנשפים מהאווירה שכבשה את שנינו כאילו בפתאומיות שכזאת הפכנו מכורים, לא מסוגלים, יכולים, מצליחים להתנתק אחד מהשנייה. הוא בוהה בעיניי וצוחק, "מה?" אמרתי בבהלה, פוחדת שאולי שיש לי לכלוך על פני. "את פשוט כל כך יפה, בלי שום מאמץ. אני פשוט מאוהב, אוהב את כל מה שאת, את כל מה שהיית ואת כל מה שתהיי. אני יכול לשבת ימים לשבת ימים שלמים ולבהות בעינייך הכחולות אני שוקע בתוכן ומתאהב בך אפילו יותר" אמר דילן, נמסה תוך כדי שהוא אומר את מילות אהבתו, לא מאמינה שאני זכיתי לזה למישהו כל כך מקסים וכה יפה תואר, סוג של שלמות מהלכת, ועיניו שמטריפות אותי, נשכתי את שפתיי כאשר בהיתי בתוך עיניו "והעיניים שלך כמו השקיעה, אני נכנסת אליהם ולא יוצאת, משהו בהן מהפנט כולא, לא אמיתי אך כל כך יפה ומושלם, לבהות בהן, בך יהיה אחד הדברים הכי כיפים שאוכל לעשות בחיי" אמרתי, מוקסמת מעיניו היפות. "ועכשיו שאת נושכת את שפתיך את הופכת אותך לממכרת, הופך את השפתיים לאחד הדברים המושכים בעולם זה רק גורם לי, לרצות לנשק אותך כל היום" אמר דילן. והתחיל לנשק אותי, התמלאתי בלהט, דמי געש, ליבי פעם בחוזקה, נכנסתי לטרנס כלשהו. אוחזת בגופו והוא בגופו, טעם שפתיו כה מיוחד, כאילו הן משקה מגן עדן. הנשיקה הופכת פראית אני ודילן נצמדים זה לזו והנשיקה נמשכת, גופתינו זזים.

לפתע הדלת נפתחה, "אני מפריעה לכם?" אמרה אימו של דילן. אני ודילן התנתקנו, פני הפכו אדומות בשניות. "היי אמא" אמר דילן בשקט, "שלום נטלי, מה שלומך?" אמרתי בשקט מנסה להסתיר את פני שהיו כה אדומות. דילן חיבק אותי בחוזקה, "הכל בסדר גמור, מצטערת אם הבכתי אותך מלאני לא התכוונתי" אמרה אימו של דילן וחייכה אליי. "אנחנו נעלה למעלה" אמר דילן לקח את ידי ומשך אותי לכיוון המדרגות, חייכתי אל אימו של דילן. אני ודילן עלינו במדרגות ונכנסנו לחדרו, התיישבנו על מיטתו והמשכנו להתנשק, הטלפון שלי החל לצלצל, שוב ושוב, ושוב. "דילן…אני…חיבת…לענות" אמרתי בין נשיקותיו של דילן. הסתכלתי אל הטלפון השעה הייתה כבר 21:30, זאת הייתה אמא שלי. "דילן אני כל כך מצטרת אני חייבת ללכת שכחתי, אבל הבטחתי להורים שלי שאני יעשה משהו" שיקרתי, תוך כדי שאני מיישרת את שמלתי. "אל תלכי" אמר ואחז בידי. "אני חייבת, מצטערת" אמרתי ,נשקתי לשפתיו ויצאתי מן החדר. מיהרתי במורד המדרגות, "להתראות נטלי" אמרתי ויצאתי מן הבית. חייגתי לאמא שלי.

'מלאני איפה את? הכל בסדר' שאלה אימי,
'הכל בסדר אמא' אמרתי ואיכשהו הצלחתי להרגיע את אמא שלי במילים האלה
'איפה את?' שאלה אימי
'אצל דילן' אמרתי 'אני כבר חוזרת' הוספתי
'טוב ביי' אמרה אימי
'ביי' אמרתי

"מלאני" אמר דילן, "מה?" שאלתי תוך כדי שאני מסתובבת ומביטה בדילן. "לפחות תתני להסיע אותך" אמר דילן, "אוקיי" אמר. אני ודילן נכנסנו לתוך הרכב, יכולתי להרגיש את ליבו פועם נגעתי בידו ויכולתי להרגיש עד כמה שהיא חמה, ליבי פעם בחוזקה מנסה לחשוב איך אני נמלטת מן הבית מספיק מהר. הגענו לביתי, "תודה רבה" אמרתי ונתתי לדילן נשיקה על הלחי, "ביי" אמר וחייך. חבשתי את הפאה לראשי במהירות,ונכנסתי לתוך הבית. הסתכלתי על השעון ראיתי שהשעה כבר 21:45, התחלתי למהר, עליתי במהירות במדרגות, עניתי להורי במהירות "כן הכל טוב, אני ודילן השלמנו, הכול בסדר, אני ממש עייפה אני עולה לישון" אמרתי ונכנסתי לחדר. החלפתי שמלה, התאפרתי מחדש, החלפתי שמלה, החלפתי נעליים, שמתי את העדשות הירוקות והסרתי את הפאה. מסרקת את שיערי, איכשהו הצלחתי לצאת דרך החלון, הזמנתי מונית, הגעתי אל המשרדים ב22:00 בדיוק. העורך דין חיכה לי, "את מלאני?" שאל אותי, "כן" עניתי וחייכתי אליו, למרות שבפנים רק רציתי לחזור בי, אבל כאשר הזכרתי לעצמי את המטרה, הצלחתי להתגבר. העבודה המשונה הזאת עברה במהירות, העורך דין הוריד אותי במשרדים ונסע, רכב התקרב לעברי זה היה דילן, "תיכנסי" הוא אמר דרך החלון. נכנסתי אל הרכב כאילו דבריו היו פקודה, "מה את עושה פה בשעה כזאת?, ועכשיו בבקשה תספרי לי את האמת" אמר דילן והפעם הוא לא היה נראה כאילו הוא ישתכנע מנשיקותיי. נשמתי עמוק, "דילן אני….