פני מפלצת

בוקר אביבי אחד התעוררתי בהרגשה משונה מעט. ניגשתי לארון ולקחתי בגדים. אחרי שהתלבשתי סידרתי את התיק וענדתי את השעון. הלכתי לאמבטיה והושטתי את ידי לעבר מברשת השיניים. לפתע ראיתי את בבואתי. "אהההההההההה" צעקתי. "ששששש" עלתה מקהלה משאר החדרים בבית, שבעליהם עוד ישנו. רצתי אל הסלון ונשכבתי על הספה עם הפנים מוסתרים בין הכריות. כעבור זמן מה שמעתי מהמסדרון צעדים ואחי הקטן הלך אל הספה. "מה קרה?" שאל. הפניתי לעברו את פני המפלצת השעירים שלי.

"איך זה קרה?" שאלה אמי.
"לא יודעת, התעוררתי ככה בבוקר. כנראה זה קרה בלילה." עניתי.
"מה את מתכוונת לעשות עכשיו?" שאל אבי.
"טוב, ברור שהיא לא תצא מהבית נכון? עד שנמצא פתרון." אמר אחי.
"טוב, ברור שאתם לא עוזרים, מה אני עושה עם זה?" שאלתי.
לא הלכתי לבית הספר, כמובן, וגם לא אחי, והורי לא הלכו לעבודה. נשארנו כולנו בבית וערכנו מועצת מלחמה. אבל לאיש לא היה רעיון מה לעשות עם פרצוף המפלצת שלפתע הופיע על ראשי. ברגע זה ישבתי על הספה כשכרית מסתירה את פני ודיברתי עם בני משפחתי.
"אולי מנתח פלסטי יעזור" העלה אחי רעיון.
"אני לא רוצה שיראו אותי" עניתי מהר.
"אולי זה הפתרון היחיד מותק" אמרה אמי בעדינות. השתררה שתיקה.
"את מרגישה מוזר מעט? אולי גירוד או משהו?" ניסה אבי לשנות נושא.
"לא, זה ממש מוזר, אבל אני מרגישה כאילו עדיין יש לי את הפרצוף שלי, רק כשאני מסתכלת במראה אני בכלל שמה לב שיש לי פנים כאלה." עניתי. הייתי מדוכאת. היום בבית הספר היה טקס לכבוד פסח, שהייתי אמורה להופיע בו אם הייתי מגיעה לבית הספר, שלא לדבר על זה שמשום מה יש לי פנים של מפלצת. אלה לא היו פנים של סתם מפלצת, עם עין אחת או משהו, אלא פנים גדולים, שעירים ומגעילים בצבע חום כהה. בואו נגיד שפחדתי להסתכל במראה.

אחרי הצהריים הגיעה אלי שיחה ממאי, ילדה חביבה מכיתתי.
"מה קרה?" שאלה אותי ,"למה לא באת היום לבית הספר?".
מובן של סיפרתי לה מה קרה. עניתי שהתעוררתי בבוקר על הפנים (…) ושלא יכולתי להגיע לבית הספר. היא, כמובן, חשבה שאני חולה והציעה להעביר אלי את השיעורים. הודיתי לה אבל אמרתי שעדיף שלא תגיע לביתי, כי אולי היא עלולה להדבק. היא העבירה לי את השיעורים בטלפון ולאחר מכן החלה לפטפט סתם כך, ולרכל על המורות ועל התלמידים. המשכתי להקשיב לה בחצי אוזן שעירה והמהמתי במקומות הנכונים. בינתיים חשבתי מה יעלה בגורלי. הרי אם אשאר כך לעד, לא אוכל ללמוד, לבלות או לעבוד. הדבר היחיד שעלה בדעתי שממנו אוכל להתפרנס היה עבודה בקרקס בתור מפלצת, או אולי בסרטים, אבל אלו היו עבודות נוראיות בשביל מי שרוצה לעבוד כספורטאית. בזמן שחשבתי את מחשבותי הדיכאוניות, מאי כנראה שאלה שאלה.
"הלו?" שמעתי אותה.
"כן, מה?" מהרתי לענות.
"שאלתי אם מחר תגיעי לבית הספר. מה קרה לך?" שאלה מעט בכעס.
"מצטערת. אני לא חושבת שמחר אגיע לבית הספר, תלוי איך אני אתעורר בבוקר." טוב זה לא היה שקר. אם מחר בבוקר אתעורר עם פנים נורמליים, כמו שהיו לי עד אתמול, אז אבוא לבית הספר. הו, הלוואי שמחר אתעורר נורמלית, הלוואי הלוואי. כשהגיע הלילה, הלכתי לישון מיואשת. כל היום חשבתי מה לעשות, אבל לא היה לי שום רעיון. נכנסתי למיטה, ואחרי זמן מה נרדמתי. לפתע הייתי במסדרון חשוך. על הקירות מסביבי היו תלויים לפידים בוערים, אך בכל זאת היה חושך. 'כנראה אני בחלום' חשבתי. המשכתי ללכת, וחיפשתי דלתות, או מסדרונות שמחוברים לזה, כי אני ממש לא אוהבת לחלום חלומות שאין בהם עלילה. לבסוף הגעתי למבוי סתום. לא ידעתי מה לעשות. מכל כיוון היה קיר, חוץ מהכיוון שממנו הגעתי. ולפתע גם שם היה קיר. הייתי בתוך מבנה מרובע, כשמכל צדדי חוסמים אותי קירות. התחלתי לחפש דלתות סודיות או לבנים רופפות בקיר, בקהות חושים. כבר שכחתי שזה חלום. מיששתי את הקיר שהיה במקום ממנו הגעתי, ולפתע הזרת שלי, כאילו נכנסה לתוכו. התרחקתי מהקיר במהירות. הזרת שלי חזרה למקומה. הזזתי אותה בזהירות. כלום לא קרה. נגעתי שוב בקיר. הפעם כל יד ימין שלי נעלמה לתוכו. התקדמתי. גם רגל ימין נעלמה. קיבלתי אומץ, ונכנסתי כולי לתוך הקיר. חזרתי למסדרון שהייתי בו קודם, אבל הפעם ראיתי מרחוק מין זוהר כזה, כאילו יש שם אלף מנורות דולקות. צעדתי לשם בזהירות. התקרבתי עוד ועוד, וראיתי שהאור מגיע מאולם ענק ויפיפה, שנראה בדיוק כמו אולם נשפים ישן שראיתי פעם בטלוויזיה. הוא היה ריק.נעמדתי בפתחו ואז עלתה בראשי מחשבה: האם גם בחלום יש לי פרצוף של מפלצת? הכנסתי את ידי לכיס, בחיפוש אחר מראה. לפתע שמעתי קול נעים: "מה את מחפשת?" קפצתי מבהלה והסתובבתי. מולי עמדה האישה היפה ביותר שראיתי מימי. יפה יותר מכל הנשים שהשתתפו ב"מלכת היופי" גם יחד. אי אפשר לתאר במילים כמה הייתה יפה. היה לה שער בלונדיני- לבנבן שזרח כולו, ופניה היו רכים ונעימים. היא לבשה שמלה ורודה, שהזכירה לי את השמלות שהנשים מהסרט על אולם הנשפים לבשו. זו הייתה שמלה בסגנון מיושן, עם מלמלה ורדרדה, אבל על האישה היפיפייה השמלה לא נראתה מיושנת כלל. היא נראתה כמו שיא האופנה העולמית. הבטתי באישה מוקסמת. "אמ… רק חיפשתי… אה… מראה…" גמגמתי. האישה גיחכה בחן. "קחי את שלי", אמרה. היא הושיטה לי מראה מקסימה, מקושטת בחריטות זהב. "תודה…" לקחתי את המראה והבטתי בעצמי. נראיתי כרגיל. כלומר, לא היה לי פרצוף של מפלצת, ולא כלום. לפחות זה. החזרתי לאישה את המראה. "מי את?" שאלתי. היא הביטה בי לרגע, כמנסה לעמוד על טיבי, ואז ענתה : "אני קריסטינה, ואני המזכירה של המקום הזה, שהאנשים שעובדים בו אחראיים על טעויות קסומות ולא מציאותיות הקורות בעולם בני האדם." רק רגע, הפרצוף מפלצת שיש לי הוא לא טעות קסומה ולא מציאותית? "תגידי," פניתי קריסטינה (איזה שם יפה, מתאים לה בדיוק), "מה קורה אם למישהו מעולם בני האדם, נגיד,מופיע פתאום פרצוף של מפלצת על הראש? מה הוא אמור לעשות?".
"זה קרה למישהו שאת מכירה?" התענינה קריסטינה.
"לי…" עניתי בביישנות.
היא הביטה בי לרגע. "את יכולה לשנות את זה, ולהחזיר לעצמך את הפרצוף האמיתי, אבל את תצטרכי להתעמת עם 'המלכה', ולשכנע אותה." המלכה? נו טוב. "איפה אני יכולה למצוא את המלכה הזו?" שאלתי. קריסטינה חיכה, כאילו אמרתי משהו טיפשי מעט. "את המלכה לא מוצאים, המלכה מוצאת אותך" ענתה, וכשראתה שלא הבנתי, הוסיפה: "אם את באמת רוצה למצוא את המלכה, ויש בך אמונה שלמה שאת יכולה לשכנע אותה להחזיר לך את הראש שלך, אז אתן תיפגשו, לא משנה מה." עדין לא בדיוק הבנתי. מה, אני פשוט צריכה להאמין? ממתי העולם הולך ככה? ואז נזכרתי שאני בתוך חלום, ולא הכל חייב להיות הגיוני. "פשוט תדמייני את עצמך עם הפרצוף הרגיל שלך, אבל ממש חזק." אמרה לי קריסטינה. עצמתי עיניים ועשיתי כדבריה. "יופי, את מצליחה!" הגיע אלי קולה הנעים של קריסטינה. לפתע הרגשתי שהאדמה נופלת מתחת לרגליי. "אל תזוזי!" ציווה עלי קול מאיים ולא מוכר. צייתתי למקרה שבעל הקול לא יאהב הפרה של הציווי. לבסוף הרגשתי שוב שאני דורכת על אדמה מוצקה, ופקחתי את עיניי. הייתי בתוך מעין מערת סלע. מולי עמדה אישה מבוגרת, עם פנים מקומטות ושיער ארוך ואפור, שעליו היה מונח כתר זהב. היא הביטה בי בחשד. לאחר זמן מה השתיקה החלה להלחיץ אותי. "את המלכה?" שאלתי. "לא, אני המנקה" היא ענתה בקול עוקצני, ועדיין לא הסירה את מבטה ממני. טוב, זו באמת הייתה שאלה מטופשת, היות ולא לכל אחד יש כתר על הראש. אבל בכל זאת, היא לא הייתה לדבר ברשעות כזו. אני לא סובלת אנשים ציניים. "קרתה תקלה, ויש לי בעולם של בני האדם פנים של מפלצת, ואמרו לי שאת יכולה לסייע לי. את מוכנה בבקשה לעזור לי?" אמרתי ברצינות. "למה לי?" ענתה, והסירה סוף סוף את מבטה ממני.
למה לה באמת? "אני לא יודעת" אמרתי לבסוף, "אבל זה טוב לעזור לאחרים."
"זו דרך עקיפה לומר שלא יצא לי מזה כלום?" שאלה המלכה בקור.
"טוב, הרבה אנשים מאמינים שמי שעושה מעשים טובים, יגיע לגן עדן כשהוא ימות." אמרתי בחוסר ביטחון.
"אני לא חושבת שאני אמות אי פעם," אמרה המלכה בקול מפחיד, "וחוץ מזה זה בכלל לא נכון."
"מאיפה את יודעת את זה?" שאלתי אותה.
היא חייכה. "אני יודעת הכול, את מבינה."
"באמת?" התחצפתי, "אם את באמת יודעת הכל אז תגידי לי משהו שרק אני יודעת."
"את מאוהבת בבן של המורה שלך, שגדול ממך בשנה." היא ענתה ואני הסמקתי. "את יודעת משהו?" היא הוסיפה, "את מוצאת חן בעיני עם החוצפה שלך. אני אעזור לך."
"באמת?" שמחתי.
"כן, אבל את צריכה לעשות בדיוק מה שאני אומרת לך, בסדר?"
כמובן שהסכמתי. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי שאוכל לחזור לחיים נורמליים.
"טוב, בואי." המלכה התחילה ללכת לכיוון קצה המערה שבה היינו. הלכתי אחריה. לאחר זמן מה הגענו למין אולם גדול מאוד. המלכה נקשה באצבעותיה והכל התמלא לפתע באור צבעוני מקסים. היא כיוונה אותי למעגל קטן באמצע האולם. לאחר שווידאה שגופי לא יוצא מגבולות המעגל התרחקה ממני לכיוון היציאה מהאולם. "אל תזוזי לא משנה מה קורה." קראה אלי. היא נעלמה בפתח האולם. לאחר מספר שניות נשמעו קולות חזקים ומפחידים של רעמים. לרגע חשבתי לברוח מהאולם, אבל זכרתי מה אמרה המלכה. נשמע קול: "טוב, ברור שאתם לא עוזרים, מה אני עושה עם זה?" ודמותי עם פני המפלצת ביחד עם המשפחה שלי נראתה על קירות המערה. היא התחלפה בתמונה שלי משחקת בגן ילדים, כשהייתי בת ארבע, וכמובן עוד לא היו לי פני המפלצת. פתאום הבנתי שאלו תמונות מהעבר שלי. בגופי התפשטה תחושה משונה. לפתע התעוררתי. התיישבתי במיטתי וחשבתי אם כדאי לי להסתכל במראה. לבסוף החלטתי להסתכן. נראיתי לגמרי נורמלית. "ישששששששששששששש!" פרצה מפי צעקה. רצתי אל החדר של הורי וניערתי את אבי. "אבא, אבא, אני נורמלית!" הוא התעורר והביט בי. "באמת?"
"כן, אתה לא רואה שיש לי פנים נורמאליות?" שאלתי.
"ומה חדש בזה?" ענה אבי, "את משתגעת?"
עזבתי אותו ורצתי לחדר של אחי. לאחר שהערתי אותו שאלתי: "אתה זוכר שאתמול היה לי פרצוף של מפלצת?" שאלתי אותו.
"לא." הוא ענה.
אף אחד לא זוכר?
התארגנתי לבית הספר מבולבלת. נכנסתי בשער ומיד התנפלה עלי מיקה, ילדה מכיתתי. "או מי גד! עוד מעט הטקס פסח! אמאלה! אני לא זוכרת את התפקיד שלי!"
"אבל הטקס לא היה אתמול?" שאלתי.
"לא הוא היום מה קרה לך?!" ענתה מיקה, והסתלקה.
פתאום הבנתי. המלכה פשוט החזירה את הזמן יום אחורה, ושינתה את היום קצת. כלומר, אף אחד לא יודע מה היה אמור להיות היום חוץ ממני. איזה מזל. אם אח שלי היה זוכר את זה, הוא היה צוחק עלי עד קץ הימים. וגם לא הפסדתי את הטקס לכבוד פסח. איזה כיף. מעניין אם אחלום שוב על המלכה, ואוכל להודות לה. פתאום שמעתי קול באוזני: "את לא צריכה לחלום עלי שוב כדי להודות לי. אל תשכחי שאני יודעת הכל." וואו, אז זה נכון.