הצרות שלי עם בנים – פרק 8: נתפסנו

זה היה מקס, הוא הביט בנו כלא מאמין. "אה…" מלמל מארק.
הוא הביט בנו עוד רגע והלך משם במהירות, בלי לומר מילה. "ידעתי שזה יקרה…" מלמל מארק. ישבנו שם אובדי עצות במשך מספר דקות, ואז המנהל נכנס. "מארק," אמרה המנהל בטון מעט כעוס "תתלווה אליי לחדר בבקשה." מארק לא אמר מילה והלך אחריו בבושת פנים. "גם את לירי." אמר לפתע. הלכנו לחדרו של המנהל. "חכה כאן," פקד על מארק "לירי כנסי לחדר." נכנסתי לחדרו של המנהלת והתיישבתי על כורסאת העור דמול שולחנו. "מה זה צריך להיות?" שאל אותי כשהתיישב במקומו "מה זה הדבר הזה?"
"בבקשה אל תפטר את מארק," התחלתי לבכות "זאת אשמתי!"
"לירי," אמר המנהל בטון אבהי "זה לא עניינך איך נטפל במארק." בכיי התגבר, לא רציתי שמארק יפטור בגללי. "אז לפחות אל תספר לאמא שלי…" המשכתי לבכות. "למעשה," אמר המנהל "הורייך בדרך לכאן."
תוך דקות ספורות הם נכנסו לחדר המנהל, כועסים ומאוכזבים. "אני ואבא מאוד מאוכזבים ממך," אמרה לי אמי "לא ציפינו שתעשי דבר כזה."
"אני יכול להרגיע אתכם," אמר המנהל "לירי הבינה שהיא טעתה והמורה שהמקרה קרה איתו יטופל בהתאם." הרגשתי איך עולמי חרב עליי, עומדים לפטר את מארק. "אל תדברי איתי יותר." זאת הייתה ההודעה שדנה שלחה לי דקות ספורות לאחר שהוריי הגיעו, רציתי למות. "אנחנו נשעה את לירי ליומיים," אמר המנהל "ומשם נראה איך נתקדם." יצאתי בבושת פנים מחדר המנהל והוריי הובילו אותי לרכב. "את מקורקעת לחודש." אמרה לי אמא אבל לא היה לי אכפת, איבדתי את כל מה שחשוב לי בחיים האלה תוך ימים ספורים. גם ביומיים שבהם הייתי מושעת בקושי אכלתי או שתיתי, הוריי סרבו לדבר איתי, לא הצלחתי לישון, חלמתי על מארק ושון ועל דנה. יום החזרה לבית הספר הגיע, קמתי בחוסר חשק מהמיטה והתחלתי להתארגן. זרקתי את עצמי משהו ויצאתי מהבית. "הנה הפרוצה!" כמה בחורים אמרו כשעליתי להסעה. רציתי למות. "היי," אמרה לי סאם כשעליתי להסעה "כבר שכחת ממני?" הבטתי בה בעצב והתיישבתי לידה. שתקנו כל הנסיעה. "אני מתחרטת על מה שעשיתי," אמרתי לה כשהאוטובוס חנה בחניית בית הספר "הלוואי שזה לא היה קורה." ירדנו מהאוטובוס והיינו בדרך לבניין בית הספר כשפתאום…