5 בערב

כל יום בחמש בערב, אני הולך אליה. לפעמים אנחנו נפגשים בבית-קפה, לפעמים אנחנו הולכים להצגה. היא תמיד מתלוננת שהקפה מגעיל וההצגה משעממת, אלי אני תמיד ממשיך להיפגש איתה למרות כל זה.
״בוריס, כבר נמאס לי מהשגרה.״ היא אמרה לי פעם אחת בפגישה. ״אולי תשנה משהו?״
״מה את רוצה?״ שאלתי אותה, תמיד מנסה שהיא תהיה שמחה. ״אני רוצה שתיקח אותנו למקומות אחרים, בשעה אחרת,״ היא אמרה. ״כי השגרה הזו כבר נהייתה משעממת. כל יום בחמש בערב אנחנו נפגשים, ולא עושים כלום חוץ מלשבת!״
״אני מסכים איתך, לידיה,״ אמרתי. ״אבל מחר אני לא יכול לבוא.״
״למה לא?״ היא שאלה בפנים חמוצות. ״יש לי פגישה מאוד חשובה,״ שיקרתי בשקט. ״אני אשתדל לבוא אחרי זה.״
ומאז, בחמש בערב, אני כל יום נפגש עם מישהי אחרת. לפעמים אנחנו הולכים להצגה, לפעמים סתם יושבים בבית קפה ומדברים על שבירת השגרה, והיא תמיד מתלוננת. הקפה מגעיל אותה, וההצגה לא מעניינת. הן בחיים לא יהיו מרוצות, אני אומר לעצמי בלילות. אל תתאמץ יותר מדי בשביל כאלה בנות.
ביום אחד, אני לא זוכר מתי, אחת מהן גילתה שאני יוצא עם השנייה, וכך גם עם עוד המון בחורות חוץ ממנה. כולן נפרדו ממני אחת אחת, ואני נותרתי ללא חברה, העניין נאבד אחרי שהאחרונה עזבה בחוסר רגש. מאז, אני הולך להצגות ולבתי קפה, כל יום בחמש בערב. לבד.