מלאך עם סיגריה בפה – פרק כא': הבייביסיטר.

פתחתי את דלתות הארון הגדול אשר עשוי מעץ מלא, בהיר וחזק במיוחד לרווחה, נשפתי על גבי קצוות שיער מרדנית שנפלה על גבי עיניי כשרק חשבתי לעצמי איזו עבודה קשה ומפרכת צפויה לי לשעה הקרובה, החלטתי שאני אתחיל בקיפול בגדיו של עומר היישר אל המזוודה השחורה והקטנה שלו.
לפתע קולו המשכר והגברי, מורט העצבים ומטריף הדעת מסמר אותי למקומי והכה בי בחוזקה. "אני יכול לעזור במשהו?"
הבלעתי חיוך והתבוננתי בגבר האהוב שלי שלמרות כל מה שספרתי לו עליי הוא עדיין אוהב אותי ללא כל תנאי או גבול, שהוא מוכן להתמודד עם הבעיות שלי ולתמוך בי.. לבי הלם בחוזקה ושרירי בטני התכווצו בכאב, אלוהים אדירים, הוא באמת מלאך, אני לעולם לא אבין באיזו דרך פלא חיי נקשרו בחייו שלו, איני האמנתי בגורל כל חיי, כמובן שגם לא באהבה.. זקפתי גבה כשנזכרתי עד כמה לא הערכתי את כוחה ולא הצלחתי להבין מה כה עמוק ומיוחד במילה הקטנה הזו שהיא רק עוד מילה בלקסיקון העברי, אהבה, בכה המון שפות שונות ומגוונות, שייכת לכל כך המון אנשים בעולם, ולכל אחד יש את הדרך שלו לפרוק אותה, להראות אותה.. עצמתי את עיניי וזה חלחל לי כה עמוק.. צמרמורת קרה גלשה בכל מורד גופי, לחוש אותה. רק מאותו הרגע שהוא עמד על סף דלתי הבנתי, כעבור שנייה זעירה שנמשכה לנצח.. אתן הכול, אוותר, יתבגר ואשתנה על מנת לא לגרום לה לרדת לטמיון, אני יכולה להרוס כל דבר אבל בכל הנוגע לעומר.. הכנסתי ארבע חולצות חלקות למזוודה השחורה כפחם.. איני יכולה להרשות לעצמי. "לא תודה, זה בסדר".
הוא פשט את חולצתו, קפל אותה יפה באופן בלתי יאומן והניח בעדינות מעל הערמה שלי, הוא קרץ לי ומספר שערות נגעו בטווי פניו העשויים ללא כל חת בדרך מושלמת, כל כולו מושלם מידי, לא אנושי.. התכווצתי ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת, גם מה שקורה לי לא אנושי, מייסר, לא מרפה, ופשוט מדהים, ממכר וחסר אמונה.. נשמתי עמוק מנסה להשתלט על ראשי הכאוב והמסוחרר ועל הפרפרים שהשתלטו על כל כולי.. בחנתי את חזהו המוצק והשרירי, נשכתי את שפתי התחתונה, זכיתי. "אני יפהפייה עומר". פלטתי ללא כל חשיבה.
הוא הבליע חיוך ונשק ללחי שלי. "שמח שאת נהנית מהנוף".
"ממש אתר תיירות". גיחכתי, לחשוב שמחר נחזור בחזרה לביתנו, למשפחות שלנו, אני מתגעגעת בטירוף להוריי ולאחותי הקטנה ואני די בטוחה שהוא דואג לאביו בגלל שהוא מתקשר אל ירון כל שעתיים אבל למרות הכול, אני נהנית איתו, כל מידת זמן עמו לא תספק אותי, כשאני לצדו הזמן זוחל לו, מורט ומצליף בי בחוזקה, טעון ברטט עז ומשלך חץ אל תוך עמקי נשמתי ופורק אותי על נשקי, אך גם הזמן רץ לו ונגזל מבין אצבעותיי.. גלגלתי את עיניי ונאנחתי, אני מיואשת.
"גם את נראית טוב". חייך. "בכל מקרה, את בטוחה שאת לא צריכה אותי?" הוא שאל בזמן שחטף חולצה תכולה שטעמה את צבע עיניו מהארון.
כל מערכותיי דלקו ועיניי נקרעו לרווחה. "לאן אתה הולך?" לחשתי.
הוא העביר את קצות אצבעותיו על גבי הלחי שלי ומלמל. "רון אמר שהוא והבנים הולכים לבר שבמלון, הזמינו אותי".
"רק הבנים?" שאלתי בחשד מנסה להתעלם מהעקצוצים שמתרסקים בי ושוברים אותי לאלפי רסיסים ואני חסרת כל ערך לצדו כשהוא נוגע בי כך, ההשפעה שלו עליי אבדה כל שליטה.
הוא גחך. "ברור, אבל את לא סומכת עליי?"
"ברור שאני סומכת.." מלמלתי, אבל גם חשבתי לספר לך שפגשתי במקרה את הידיד המטורף שלי.. אולי עדיף פשוט לשכוח מהלילה הזה ומכל מה קרה בו, היה לשנינו לילה קשה ומעיק, מייסר ומלא ריבים ותהפוכות.. אך גם חלק חסר הסבר וקשה לפיצוח בתת ההוקרה שלי זעק לי לנצור ולחרוט את הלילה הזה בעמקי לבי וראשי.. אני משערת כי למרות כל החרא שסבלתי, רקדתי עמו ושפכתי את לבי בפניו.. גיליתי לו הכול.. "אני אחזור עוד שעה בסדר?" קטע את רצף מחשבותיי וקטף אותי היישר בחזרה למציאות.
"אפילו שעתיים". צחקקתי. "מגיע גם לך ליהנות עם הבנים".
הוא לרגע התבונן בי במבט נוקב ארון ובוחן את הבעות פניי יודע שהוא יכול לקרוא אותי, יודע ומכיר את השפעתו עליי, את הדרך שבה אני שקופה לצדו בכל דרך שהי. "אם תצטרכי אותי פשוט תתקשרי". הוא לא שאל או סתם שמט כדרך אגב, הוא ציווה זאת בתוקף, וכה הערצתי אותו על כך שהוא דואג לי ולמרות שהוא עומד לצחוק, לפצח גרעינים ולרקוד עם החברים שלו, הוא מוכן לנטוש הכול רק בשבילי.
"אני יודעת.." לחשתי, הוא נשק לי נשיקה ארוכה, מתוקה וכה רטובה וסוחפת, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בגעש, צווחה של עונג צווחה והדהדה בראשי, כל מערכת, תא ואיבר בגופי נחרבו עד עפר, אבדתי את נשמתי ולבי הלם בחוזקה, כפות ידיי הזיעו במקצת מהתשוקה האדירה שלי לגבר של חיי, דמי התפרע בעורקיי וצמרמורת הצליפה והכתה בכל גופי ומעבר.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות, ההשפעה שלו עליי.. חשתי כאילו ונקשר סרט סביב אגני ורק מושך וגורר אותי היישר אל תוך זרועותיו שהיו לא רק המקום המוגן והבטוח ביותר בעולם, אלא גם היו המקלט שלי.. הנחמה היחידה שלי בעולם הארור והמטורף הזה שנסחפתי אל תוך עומקו וגלתי את הצדדים המזוויעים והמפחידים שבו, רק בגלל גבר אחד שהיה שווה זאת עוד מהרגע הראשון וזה עדיין כך.
הוא הלך ובאותו הרגע שהדלת נטרקה מאחוריו צנחתי על גבי מיטתי ונסתי להקל ולחזור לשליטה עצמית כלשהי, להחזיר את קצב נשימותיי ולהרפות את גופי. האם אי פעם אוכל להתגבר עליו? לשכוח ממנו? להפסיק לאהוב אותו? נראה כאילו אין כל דרך חזרה וגם אם לא נתחתן אפילו אני עדיין אהיה בודדה לעד.. הוא פשוט בלתי נשכח, בלתי מנותק.. הוא הפיסה של השלמות, של הטוב שבי, הוא משלים אותי, האושר והסיבה לעצם קיומי.. רק השתוקקתי לצווח שאני אוהבת אותו.
הנחתי את תיבת הנגינה מעץ על גבי המיטה, חייכתי, המתנה שהוא קנה לי בכספו האישי, וחזרתי לארוז את הבגדים כשהמוזיקה מלטפת ברקע.
לאחר שעה וחצי סיימתי לארוז הכול, הוא עדיין לא חזר, כמובן שלא דאגתי לו, הוא גבר חזק, הוא אמור לחזור אליי, הכול בסדר.
החלטתי להחליף לכותנת הלילה הלבנבנה שלי עם ציורי הארנבונים הוורדרדים, נעלתי את נעלי הבית הפרוותיות שלי ושקעתי על גבי אחת מכורסאות השנהב, השעה הייתה אחד וחצי לפנות בוקר, שלפתי את המצלמה מהנרתיק האפור שלה והדלקתי אותה, דפדפתי בתמונות הללו שצלמנו יחדיו בכל רגע נתון, פניו של אליל היופי והחן הכובש נראו לפניי, עיניו הכחולות ברקו, שערו היה פרוע והוא הצליח להבליע חיוך שחשף את גומת החן שלו, התכווצתי, אני רק עליו חושבת בכל שנייה ביום, הוא נראה כה מדהים כמו תמיד, הייתה עוד תמונה שלו בא הוא נשכב על גבי אחד מכיסאות השיזוף המתקפלים, שערו נטף מים ונצץ מקרני השמש שפגעו בו בדרך מושלמת, ידיו היו מקופלות לאחור וראשו נשען על גביהן, עיניו היו עצומות והוא נראה כה שלו ונינוח כשנרדם למספר רגעים, צחקקתי, אוי, היטשתי אותו כל כך.. גופו העליון היה חשוף ויכולתי להישבע שבצד הכמעט נסתר של התמונה חבורת נערות ואפילו מספר נשים התבוננו בו בהערצה ובהלם, אבל.. לא, לא עקמתי את אפי, כי לא הייתה לי סיבה, הוא נרדם כשראשו נוטה במקצת אליי, הוא שלי, אני שלו, ודבר לא יכול לשנות זאת, כולן יכולות להתבונן ולהעריץ אותו אבל רק אני באמת אוהבת ומכירה את הסיפור שלו, מכירה את הנער הפגוע עם המילים הצורבות שחתכו את נשמתי ושברו את לבי לאלפי רסיסים זעירים.
בתמונה נוספת אני נוכחתי בה, הייתי בבגד הים שלי, התבוננתי לכיוון המצלמה בחיוך, עיניי ברקו ובמעט הייתי סמוקה בלחיי, ידעתי שזה בגלל ההשפעה שלו עליי, הניצוץ הזה שכולם אומרים לי, ההתרגשות והסומק העז, כן, אני בהחלט שקופה, וזה חשוב לי שהוא רואה ויודע זאת, יודע שהכול אמיתי והוא הבן אנוש הכי חשוב לי והכי אהוב בעולמי. בתמונה נוספת אכלתי ארטיק לימון והוא התפוגג במקצת ונזל לאורך הבטן שלי, גלגלתי את עיניי, הוא אוהב לצלם אותי בתנוחות מביכות.
לפתע קפצתי במקומי, כשזוג זרועות גררו אותי למיטה והשכיבו אותי עליה, הוא נשכב לצדי וכרך את זרועו סביב אגני. "את מסתכלת על התמונות?"
"כן.." מלמלתי. "למה תמיד אתה מצליח להיראות טוב ואני לא?"
הוא גלגל את עיניו וחטף את המצלמה מידיי, הוא חייך כשראה את התמונה שנעצרתי בה. "את ממעיטה בערך שלך חומד", והעביר לתמונה הבאה, היינו שנינו יחדיו, על גבי הדשא, ראשנו נוגעים אחד בשני, לשנינו עלה חיוך ונשמנו עמוק כשראינו זאת בעת ובעונה אחת, הוא העביר לעוד תמונה שבה התנשקנו בלהט ללא כל טיפת מבוכה. "אני אוהב את התמונה הזו.." מלמל.
"יש עוד המון.."
הוא העביר לתמונה הבאה שבה היינו בחדר אוכל, ישבנו יחדיו ובקשנו מאדם מסוים לצלם את שנינו ביחד ואת השפם והקצפת של השוקו, צחקקתי. "האיש הזה נבהל כשהתנשקנו לו מול הפנים.."
"הוא צלם זאת מטושטש". נחר נחירת בוז כשהעביר לתמונה הבאה בה שוב התנשקנו, צחקקתי, מן הסתם שהוא נבהל. אבל התמונה הבאה הייתה כשישנתי, ראשי מונח על חזהו, אני נראית שלווה ונינוחה, הוא מחייך חצי חיוך.. ידעתי שזה היה באותו הלילה בו שכבנו. "אני אוהבת אותה.." לחשתי.
הוא אמץ אותי אל חיקו. "גם אני".
***
עומר הוריד אותי בביתי, הוא לבש את החולצה שקניתי לו וגם אני לבשתי את החולצה שהוא קנה לי.
"נהניתי אתך כל כך אהובי.." לחשתי לאוזנו, הוא נשק לשפתיי נשיקה ארוכה שנמשכה כה המון וידעתי שאני יכולה לחיות רק בזכותה. "זו רק עוד חוויה שלנו, אנו נהנה עוד המון יחדיו.." קרץ לי ויצאנו יחדיו מהמכונית שלו, הוא פתח את תא המטען לרווחה ושלף משם את הזוג מזוודות שלי. "מדוע שתי מזוודות ליומיים?" מלמל בלחש.
גיחכתי, בנים. "אין לדעת איזה מקרה חירום יהיה.."
הוא גלגל את עיניו ונקש על גבי דלת ביתי שלוש נקישות ואני נקשתי את הרביעית לאחר מספר שניות, הדלת נפתחה לרווחה ובכניסה נעמדו ירון ולין. "חזרתם!". הם קראו יחדיו בשמחה, עומר הניח את המזוודות על גבי הקרקע וחבק את ירון בחום, גם אני חברתי את לינוש המתוקה ואהובה שלי, היא אולי בת 14 וכבר לא ילדה קטנה אבל.. היא אחותי הקטנה, ואני תמיד ידאג ויחשוב עליה. התבוננתי בזוג האחים הטובים וחשתי שדמעה בוגדנית עומדת לזלוג מבעד לעיניי, אוי עומר, מתוק שלי, מעולם לא ראיתי אותו כך מחבק מישהו מבני משפחתו.. אני לא חושבת שמישה ראה זאת לעולם, גם לין התבוננה בהם בהתרגשות, הם התנתקו וחייכו אחד לשני ואז ירון חבק אותי ועומר הרים את לין באוויר. "אז חזרתם להיות ביחד?" צחק.
ירון הנהנן. "זה היה רק וויכוח קטן, לא סיפור גדול.." מלמל.
לין התבוננה בו בכעס ועיקמה את אפה. "זה כן היה". תקנה אותו. "אבל פתרנו זאת ביחד". חייכה אליו.
"אני שמחה לשמוע חברים". צחקקתי. "לין, איפה אימא ואבא?"
לין קשרה את אצבעות ידיה והשפילה את ראשה, עומר נדרך לכיווני אך עצרתי אותו. "לין". האצתי בה בתוקף. "איפה הם?"
"הם נסעו למיון.." היא לחשה וירון חבק אותה ואמץ אל חיקו. "אימא נחתכה מסכין מאוד חדה ולא מפסיקה לדמם מכף ידה".
התכווצתי במקומי, ידעתי שאני חייבת להיות האחות הגדולה. "אל תדאגי, היא תהיה בסדר לינוש, זה רק חתך עמוק". נסתי להבליע חיוך. "כמו מה שקרה לי". קרצתי לה.
עומר מצמץ בעיניו. "את רוצה שאני וירון נשאר עד שההורים שלכם יחזרו?" כמעט קפצתי במקומי ורציתי לצרוח מרוב התרגשות 'כן!' אבל שתקתי וידעתי שאיני יכולה להרשות לעצמי להיות אגואיסטית. "לא, לך לאבא שלך". הפצרתי בו. עומר כיווץ את עיניו, קרקרפתי עקצצה וכפות ידיי הזיעו, דמי להט בעורקיי, הוא לא רוצה לראות את אבא שלו? "את בטוחה?" שאל שוב. "את חשובה לי.. אם את צריכה.. אני אשאר".
אלוהים אדירים, נפרקתי על נשקי וכמעט אבדתי את השיווי משקל, הקרקע נפערה תחת רגליי וחשתי שנוצחתי ונרסמתי, אני חשובה לו יותר מהמשפחה שלו.. חשתי כיצד הכול מסתחרר ואני רואה שחור, הדבר חסר היגיון ומושלם כל כך. חבקתי אותו בחוזקה טומנת את ראשי בשקע שבין הצוואר לשכם הרחבה שלו. "לא, זה בסדר, לך.." מלמלתי, הוא נשק למצחי באיטיות, עצמתי את עיניי, משתכרת, מתענגת מאותם רגעים כאלו ואחרים שיחרטו בראשי לעד. "אני אוהבת אותך". פלטתי ברעד.
"גם אני אותך". אמר, אחז בידו של ירון וגרר אותו לכיוון המכונית, הם נופפו לנו לשלום ונסעו לכיוון ביתם אשר רחוק מכאן בשכונת עוני, לבית ההרוס, הישן והמצומק שלהם.. אילו ורק יכולתי לעזור לו.
עליתי למעלה והחזרתי את כל הבגדים לארון שלי, חברתי את הכבל של המצלמה למחשב על מנת להוריד את התמונות ולמסגר כל אחת מהן בנפרד. לין נכנסה לחדרי והתיישבה על גבי מיטתי בזמן שרקעה ברגליה על גבי רצפת הקרמיקה הקרה, הקשה והמבהיקה. "נהנית?" שאלה.
הנהנתי. "ברור". למה שאיני יחוש שמחה? או שהיא רק התגעגעה אליה ונואשת אחר נושא שיחה? התבוננתי בקטנטנות הזו ונשכתי את שפתי התחתונה. "אבל התגעגעתי.." מלמלתי.
"שכבתם?" היא שאלה בין רגע מתעלמת מהיערה האחרונה שלי, התכווצתי במקומי וצנחתי על גבי הכיסא שלצד שולחן הכתיבה שלי, טמנתי את פניי בין זוג כפות ידיי, נותנת לשערי לזלוג ולהסתיר את כל כולי, למה היא שואלת זאת? "למה את שואלת?" לחשתי, איני מתביישת בכך, אך ידעתי שהוריי יהיו מאוכזבים ממני, אני רק בת 17.. עדיין 18 לא מלאו לי, והיא תפלוט זאת ללא כל כוונה רעה וכל האושר ירד לטמיון, איני אתן לדבר עוד לפגוע בעומר או במערכת יחסים המושלמת הזו, אך ידעתי שזה יפגע בי.
"מתוך סקרנות.. אבל זה די ברור שעשיתם זאת לא?" היא צחקקה, זקפתי גבה, היא קטנה מדוע היא כה בטוחה ומבינה בזה? "ואיך את יודעת?" הצלחתי להבליע חיוך והתבוננתי בה במבט חטוף.
היא קשרה את אצבעות ידיה האחת בשנייה. "את די בוגרת, הוא כבר גבר, אל תגידי לי שישנתם במיטות נפרדות!". עיניה נפערו לרווחה והיא התבוננה בי מוכת הלם ותימהון, נחרתי נחירת בוז ונשמתי עמוק, שיהיה. "אל תספרי לאימא ולאבא.." הזהרתי. "אחרת אני אנקום בך בחזרה" איימתי.
היא צחקקה במתיקות וזרקה עליי כרית ולאחר מכן הסתערה עליי בחיבוק משפחתי אוהב ומסור. "מזל טוב אחותי, איך זה היה?"
אני לא מאמינה שאני עומדת לפרוק את כל סערת הרגשות שנטענה בי לפני אחותי הקטנה, אלו דברים שמספרים לחברות הטובות ביותר.. אך הייתי כה שקועה בעומר ובכל השאר עד שלא הותרתי לעצמי זמן למצוא חברים אמתיים חדשים, אפילו מקים המסכינה חששתי, איני אתפלא אם אגלה שהיא אינה מוכנה אפילו להסתכל לי בעיניים, יש לי את מיה ויסמין אבל.. עצמתי את עיניי, לא, זו אינה שיחה לטלפון. אך הדבר לא היה בשליטתי, הייתי כה שקועה ומקובעת לצדו ששכחתי מהכול, ירדתי בציונים ואיני אפילו זוכרת מספר שמות של ילדים ביתתי, פלטתי אנקת ייאוש, התבוננתי בלין וידעתי שאיני יכולה לומר לה זאת. "עזבי זאת, זה עניין פרטי".
"נו באמת, זה מיוחד!" היא אמרה בבוז. "הלוואי שלי היו חיים כמו שלך.."
עיניי נפערו לרווחה, איני ארשה לה לחזור על הטעויות שלי לעולם. "אולי יום אחד אני אכתוב ספר". קרצתי לה. "אבל אנחנו אחיות, לכל אחת יש את החיים המיוחדים שלה לא?"
"ברור.." היא מלמלה ולפתע שמענו דלת נפתחת ונטרקת, רצנו למטה וראינו את זוג הורינו כשיד אמי חבושה בתחבושת ואבי נושא את תיק הצד שלה על גבי כתפו. "חזרת!". זוג עינהיהם הוארו והם חיבקו אותי בחום ובחוזקה. "ספרי חוויות!". הפצירה אמי.
גלגלתי את עיניי, חוויות.. הכול בהתחלה היה מושלם עד שביום השני פגשנו בחברים שלו, קבלתי סדרת מכות מהחברה לשעבר שלו ולאחר מכן רבנו, אה וכן, פגשתי את יוסי והוא החליט שאני חברה שלו והפציר שהוא אוהב אותי למרות הכול, השתכרתי במקצת ונסתי להציל את האהוב שלי, ולקינוח ספרתי לו הכול.. מלבד פרט אחד שכלל לא נראה חשוב, איני אפגוש ביוסי עוד. "אני די עייפה אבל היה לי מאוד כיף ואני לא אשכח דבר". בהחלט איני אשכח דבר.. במיוחד לא את הלילה הראשון.
הוריי חייכו אליי חיוך רך. "בסדר מתוקה, פרקת את המזוודות?" שאלה אמי.
הנהנתי. "כן, כמובן".
אבי שילב את ידיו והתקדם אליי בקשיחות. "עשיתם משהו?" הוא פלט זאת, זוג המילים הללו הכו בי בחוזקה וחשתי כיצד כפות ידיי מזיעות מהלחץ האדיר שבשקר, דמי נזל מפניי ולבי הלם בחוזקה, חשתי כיצד אני בולעת את רוקי וזה כה צורב. "לא". לחשתי ועליתי היישר אל חדרי.

נגסתי מהצנים הקשה וחסר הטעם שהקוטג' העניק לו טעם אחר ונמס במורד גרוני, גלגלתי את עיניי ונשמתי עמוק. "אימא, את התחייבת לשמור על הילדה הזו, למה אני צריכה לעשות זאת?" שאלתי בכעס ושלבתי את זרועותיי האחת בשנייה והתבוננתי בה במבט ארוך ונוקב. אמי הצליחה להבליע חיוך רך ואמרה בקולה העדין. "היא חברה טובה והתחייבתי לטפל בבת הקטנה שלה בזמן שהיא בחתונה של אחותה, אך איני יכולה לעשות זאת ואני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה להחליף אותי". הסבירה בשלווה אך ידעתי בתוך תוכי שהיא סוערת ומחרישה להחריד מרוב הכעס החונק שלה בכך שאיני מוכנה לעשות את מה שהורתה לי. איני אוהבת ילדים קטנים, מעולם לא אהבתי זאת, להכין להם אוכל, להחליף חיתול, לנקות אחריהם ולשחק עמם את המשחקים המתישים ביותר.. לא, זו כלל לא אני. אני זוכרת כיצד כל פעם מחדש אמי נאנחה בייאוש ומלמלה 'מה יקרה כשתהיה אימא', מעולם לא ראיתי עצמי כדמות אימהית, איני חולמת ושואפת למשפחה גדולה ומושלמת שחייה מדהימים והחיוך לא יורד מפניהם, כי אני יודעת שהחיים הם לא כאלה, אני יודעת שמאחורי כל חיוך מסתתר אפילו קמצוץ של דיכאון וחולשה שזועקת שיראו אותה תחת מסכת החיים אשר חזקה מהכול, אבל מאז שהכרתי את עומר… נשכתי את שפתי התחתונה, אני מדמיינת את עצמי יושבת לצדו בשולחן האוכל, מוקפים בשלושה ילדים, שתי בנות וגבר אחד שהוא הבכור, למרות ריבים וויכוחים אנו משפחה שמחה ואוהבת.. חייכתי לעצמי וקרביי להטו, דמי התפרע בעורקיי ולבי הלם בחוזקה, הלוואי.. "בסדר". וויתרתי. "אבל זו הפעם האחרונה". מיהרתי להזהיר בתקווה שהיא מבינה, לפחות מנסה להבין. גם עדיין לא ספרתי לה אודות המפגש הלא צפוי ביני לבין יוסי, היא אינה צריכה לדעת.. אך אם ובטעות ייפלט לי בטיפשות, לפחות שאנהג כילדה טובה עד אז.
"כמובן חמודה שלי.." היא מלמלה וסיימתי את הצנים במהירות, קשרתי את שערי מאחור כזנב סוס רופף, אחזתי בתיק הצד שלי ותחבתי לבפנים את האייפון שלי. "תזכירי לי היכן היא גרה..?" מלמלתי.
אמי אספה את הצלחת מהשולחן והתקדמה לכיוון הכיור. "היא גרה ב#@@#"
"בסדר.." מלמלתי, נשקתי ללחייה ויצאתי מפתח ביתי, הדלקתי את הרכב שלי וצנחתי אל תוך מושב הנוסע, השענתי את ראשי לאחור ועצמתי את עיניי, רק ערב אחד.. אולי התינוקת הזו תרדם מהר ואני אוכל לבלות את הזמן בשיחות ובהודעות עם עומר.. המחשבה הזו כה נחמה ושפרה את הרגשתי ולחצתי על גבי דוושת הגז בעת שעוררתי את הרכב לחיים ונסעתי היישר לביתה.
לאחר חמש דקות של נסיעה שלווה הגעתי לבית, הוא היה מאוד גדול ויפהפייה, ווילה העשויה מאבן שחורה וקרמיקה לבנה מנצנצת, השביל המוביל לסף הדלת היה בנוי מלבנים אדומות ומחוספסות במיוחד, המדשאה הירקרקה הייתה מטופחת ובריאה להדהים ואלפי אדניות פרחים צבעוניות קשטו את השביל, היה מגרש משחקים בינוני עם זוג סלים גבוהים למדי אשר עשויים ממתכת וספסל העשוי מעץ מלא וחזק ניצב לצד המגרש, חייכתי לעצמי והסקרנות עקצצה בי, מעניין כיצד נראה הבית מבפנים.
נקשתי על גבי הדלת החלקלקה והקרה בצבע אפרפר וכעבור דקה או שתיים היא נפתחה לרווחה ואישה יפה בעלת שיער זהוב וזוג עיניים חומות וגדולות כשקד נצבה לפניי, היא הייתה גבוהה להדהים והשמלה השחורה והצמודה שלבשה הלמה את גופה החזה והמחוטב, היא הייתה מאופרת בכבידה וחיוכה היה קורן ומדבק. "ערב טוב לך מתוקה, את אלינור נכון? רונה אמרה לי שתבואי.." מלמלה ופתחה בפניי את הדלת לרווחה מזמינה אותי להיכנס לבפנים, נכנסתי אל תוך הבית ונברשת גדולה עשויה מזכוכית האירה את כל חלל הסלון, זוג כורסאות בצבע קרם לבנבנות אשר נראו מלכותיות וכה מזמינות למנוחה קלה נצבו מעל השטיח השחור והסמיך, טלוויזית הפלזה אשר הייתה שרויה על גבי הקיר הייתה מרשימה למדי ושולחן הזכוכית בהחלט גרם לאווירה להיראות במעט קרה ואף מחליאה, כל הבית היה דומה ומעוצב באותם הצבעים לבן, שחור ואפור.. עקמתי את אפי, מדוע לא לגוון?
אך זנחתי את המראה כשילדה קטנה בערך בת חמש קפצה עליי בחיבוק ארוך ואוהב. "את הבייביסטר שלי?" שאלה וצחקקה. חייכתי למראה הקטנטונת בעלת השער הזהוב וזוג העיניים החומות, בדיוק כמו אמה, חיוכה היה גדול ושיניים לבנות כקרח וישרות עד קנאה נגלו לפניי, צבע עורה היה צח כשלג וידעתי שאלפי רעיונות משחק ויצירה נרקמים בראשה הקטן. "שלום, אני אלינור, מה שמך?" שאלתי ברוך.
"יהלי!" היא קפצה במקומה.
האם צחקקה ונשקה לקצה ראשה. "נשתדל לחזור כמה שיותר מוקדם, את מצילה אותנו, תודה רבה".
"בשמחה". מלמלתי, ממש.
לפתע ארשת פנים מודאגת נקבה בפניה וגרמה לתחושת חלחלה לבעבע בבטני. "משהו לא בסדר?" שאלתי ברעד.
האם השפילה את ראשה ונאנחה בייאוש. "הבן הבכור שלי מזמין את כל החברים שלו לבלות עמו, בבקשה אל תתייחסי אליהם".
"אל תדאגי, אני אשתדל להיות הכי מקוצעית שאפשר". חייכתי אליה חיוך מרגיע ומרסן, הבנתי שלא מספר מטפלות ברחו ובקשו תשלום כפול בגלל בנה וחבורת המופרעים שלו, שיהיה, אני כאן בשביל יהלי ולא בשביל אף אחד אחר. לפתע צפירה רועמת קרעה את אוזניי. "אני חייבת ללכת, להתראות אלינור ולילה טוב מתוקה, שני מוקדם". הורתה לה אמה ויצאה החוצה מבעד פתח הבית.
חייכתי ליהלי והיא אליי בחזרה. "אני רעבה.." היא מלמלה בקולה המתקתק והעדין, נשכתי את שפתי התחתונה והבנתי שעבודתי מתחילה.. "מה את אוהבת לאכול?"
"שניצלונים בצורת דינו". היא צחקקה ורצה לכיוון אחת הכורסאות ונטרה עליה, רצתי לכיוונה ומיהרתי לתפוס ולאחוז בה לפני שתכשול ותיפול. "היזהרי בבקשה!". הפצרתי בה והושבתי אותה בנחת על גבי הכורסה, הדלקתי את הטלוויזיה והעברתי לערוץ סרטי ילדים מסוים. "חכי כאן וצפי בטלוויזיה, אני מיד מגיעה עם האוכל.." מלמלתי והתקדמתי לכיוון המקפיא, שלפתי שקית שבה היו השניצלונים הזעירים, המקרר היה כה גדול ורחב וחשבתי לעצמי מדוע כה המון אוכל משפחה של ארבעה נפשות. עכשיו רק היכן יש צלוחיות מפלסטיק.. קימטתי את מצחי ופתחתי כל ארון ומגירה שהייתה במבטח, הן היו עשויות מפלדה ועץ, אלוהים אדירים.. ממש בית החלומות. לבסוף מצאתי צלוחית קטנה בצבע וורוד והכנסתי לבפנים ארבעה שניצלונים. "ארבעה נכון?" קראתי לכיוונה.
"כן, והמון קטשופ.." היא מלמלה שקועה בעמקי הסרט המצויר ולא מסירה את עיניה מהמסך כמהופנטת, גלגלתי את עיניי, ולחשוב כשתהיה בוגרת יותר תהופנט בידי האהוב שלה.. לחיי להטו בעוז, כמו שאני נדהמת ונכבשת, כאילו ועומר מטיל עליי את הכישוף שלו ומהפנט אותי כל פעם מחדש, ואני אוהבת זאת.. הפעלתי את החימום על דקה וחצי.. מדוע אני כל רגע תמים חושבת עליו? נשענתי על השיש לאחור ותחבתי את פניי בין זוג כפות ידיי, נשמתי עמוק.. אני מתגעגעת אליו.
אני רוצה לראותו שוב.. כאילו וכל דקה בלעדין נמשכת לנצח ואיני אוכל להתנהג כבת אנוש בלי לראותו, אני זקוקה למגע שלו, לנשיקות שלו, לצליל קולו, ליופיו.. לכל הרוחות, אני נואשת לו. שלפתי צלוחית בצבע כחלחל מאחת המגירות הקודמות וטיפה קטשופ שפכתי לבפנים בשפריץ מהיר. מדוע הוא מתקשר אליי? הוא הבטיח שידבר עמי מאוחר יותר..? מה זאת אומרת מאוחר יותר? התבוננתי מבט חטוף בעיתון והיה את מדור הדרושים, לפתע התכווצתי במקומי ועיניי נפערו לרווחה, הייתי קצרת נשימה וראשי הסתחרר וכאב כמטען חשמלי טעון, לכל הרוחות.. יש משרה פנויה במאפייה שבה עומר עובד, לעבוד לצדו.. להתבונן בו כיצד הוא משיל את השרוולים הכבדים ולש עם שריריו בגמישות.. אוי, אלוהים אדירים, כך לא אצטרך לחכות ולו לרגע קטן משיחה ממנו.. לא לעזוב את הטלפון ורק להתבונן בצג המסך, אלא אניי אוכל להתבונן בו, לחייך אליו, אולי נשיקות חטופות בדרך, הוא יוכל להסיע אותי ואני אותו.. כה השתוקקתי לכך אך ידעתי שזו טעות, שאיפת נפשי היא להיות כל שנייה בין זרועותיו אך ידעתי שגם הוא וגם אני חייבים להיגמל מהרצון העז שלנו בלפגוש האחד את השנייה.. שזה לא בריא שזוג יהיה כל היום זה לצד זו, חייבים חופש ושחרור לפעמים, אך הבעיה שלשנינו אין זאת והכי טוב זה לתמוך אחד בשני..ואם.. – אך יהלי בעטה בירך שלי בחוזקה, התקפלתי ופלטתי פליטת כאב, חזקה הקטנה הזו.. "השניצל כבר צפצף והוא לא מפסיק! מה את לא שומעת?" שאלה בכעס.
חייכתי חיוך נבוך ופתחתי את המיקרוגל, שפכתי את השניצלונים היישר אל הצלחת המוכנה והנחתי את קערת הפלסטיק בכיור, הלכתי בעקבותיה לכיוון הסלון והנחתי את הצלחת בין רגליה. "בתיאבון.." מלמלתי וקשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה, מנסה להתמקד כמוה בסרט ההזוי מאשר לחשוב.. שמאי יכולה לבקש משרת עבודה שם, ואם היא תתקבל?
לפתע נשמעה דפיקה רועמת בדלת, מישהו שדי מוכר לי רץ לכיוון הדלת, מצמצתי בעיניי. "אוף החברים המגעילים שלו.." יהלי מלמלה בכעס.
התעלמתי מדבריה. "זה אופק?!" השתנקתי. "אופק!" . הוא התאבן במקומו והפנה את ראשו אליי. "את הבייביסטר?" נדהם.
חייכתי חיוך נבוך. "מחליפה, אבל כן.." מלמלתי. "את מי הזמנת?"
"את כולם, אנחנו יושבים בחוץ.. לא נפריע". קרץ לי וחבק אותי חיבוק מהיר, הוא השתחרר ממני והתקדם לכיוון הדלת אך עצרתי אותו וחשתי כיצד הקרקע נשמטת תחת רגליי. "עומר גם כאן?"
"כן.." משך בכתפיו. "הזמנתי אותו גם, את מאי, רון, שני, שון ואופיר.. את יודעת".
צנחתי על גבי הכורסה וקרעתי את הגומייה משערי. רק שלא יראו אותי כך.. אצבעות מלוכלכות מקטשופ וילדה בת חמש שהחליטה שאני החברה הטובה ביותר שלה. חשתי כיצד גרוני חנוק ובטני נקשרת באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, גל של רעד הכה בי בחוזקה וצמרמורת כבשה וצבטה כל פיסת עור בגופי בצריבות כה רבה, כפות ידיי הזיעו וחזי כאב, חשתי כיצד כל שריריי מתכווצים בפעם אחת מורטת עצבים וצווה לא קרויה צווחת בכל איבר, תא ומערכת בגופי ומחרבת אותי עד עפר.. לא!
הדלת נפתחה וכולם הופיעו שם.. ואחרון חביב ומדהים היה האהוב שלי, כשראה אותי עיניו הוארו והוא רץ לעברי. "מה את עושה כאן?" שאל בבלבול. "באת לראות את אופק?" שאל בכעס.
גלגלתי את עיניי. "בייביסיטר.." משכתי בכתפיי ונעמדתי ממולו הוא חיבק אותי בחום וחשתי כיצד אני נשברת, מתרסקת, מתפוגגת ונחרבת בין זוג זרועותיו, כל גופי רוטט ואני פקעת אחת של עצבים, איני חשה את כוח המשיכה ורק הוא מחזיק אותי וגורם לכל מערכותיי לדלוק בנשיקה ארוכה וידעתי שהיא אומרת רק דבר אחד, גם הוא היה זקוק לי. "רציתי להזמין אותך אבל ידעתי שאת לא אוהבת זאת". מלמל. "והנה את כאן". נשך את שפתי התחתונה, חשתי את חיוכו שהשתלט עליי גם ולרגע רק רציתי לעזוב את יהלי הקטנה ולהיות אך ורק לצדו של עומר, יהיה מוזר עצם העובדה שהוא ישב עם חבריו תחת אותה קורת גג שאני נמצאת בה ויתעלם ממני. "אנחנו צריכים להפסיק להיפגש במקריות, זה די מוזר.." מלמלתי.
הוא מצמץ בעיניו וקרץ לי מעביר יד חסרת מבוכה מתחת לחולצתי במעלה עמוד השדרה, נוגע במקצת בחזייה ונושק לי שוב בלהט ומצליח לגרום לכל המגע המסעיר הזה להצליף על גבי עמוד שדרתי בחוזקה ובייסורים ללא כל טיפת רחמים ולכל גופי ללהוט, ראשי הסתחרר ולבי הלם בחוזקה, אלפי פרפרים קרעו את בטני וידעתי ששנינו רוצים וחושבים על אותו הדבר. "אתם הולכים לשחק כדורסל?" שאלתי מנסה להתעלם מידו.
"כן, גם נפצח פיצוחים קצת ונשחק קלפים בלי כסף.." מלמל.
צחקקתי. "יהלי, את אוהבת כדורסל?" שאלתי לא מסירה את עיניי ממנו.
"כן, אופק גרוע!". היא קפצה במקומה וסיימה לאכול את השניצל שלה, הרמתי אותה בידיי ושלושתנו התקדמנו לכיוון החצר האחורית, המצב הזה הכה בתת ההוקרה שלי בחוזקה, עומר מחבק אותי מאחור בזמן שילדה קטנה אחוזה בין זוג זרועותיי, אנו יכולים להיות מושלמים יחדיו, אני יודעת זאת. החשמל פעם בינינו בחוזקה וערער את כל עולמי.
כשאופק ראה את יהלי הוא נאנח ונראה במעט כועס. "יהלי את לא משחק אתי!".
"אבל אני רוצה.." היא לחשה והשפילה את ראשה. "אתה תמיד מרשה לי לשחק אתך כדורסל".
רון קרץ אליה וחטף אותה מזרועותיי. "רק בתנאי שאת בקבוצה שלי נסיכה קטנה". נשק ללחייה, היא חבקה אותי בחום והוא דגדג את בטנה, היא צחקקה ובמעט חבטה בחזהו, זה כלל לא השפיע עליו והוא המשיך בזרם הדגדוגים שגרם לכולנו לצחוק. "את גם משחקת?" שאלה אותי שני.
"בכיף.." מלמלתי ומאי שלבה את ידיה בכעס, ידעתי שהיא לא שמחה כלל שגם אני כאן, ועוד מבלה עמם, ידעתי מדוע היא אינה אוהבת אותי כלל, אבל ידעתי גם עד כמה הדבר לא משפיע עליי נפשית ופוגע בי, איני אתן לה לשבור אותי ולגרום לי לשכוח מעומר, שתסבול, הלוואי, מכנה אותי צעצוע ואת עומר חסר רגישות ועוד אומרת שהיא אוהבת אותו ורוצה להיות בת זוגתו.. "אני לא משחקת". אמרה בקשיחות.
"למה ?" שאלה אופיר..
"כי אני שונאת ספורט". היא אמרה כדרך אגב ונשכבה על גבי הספסל כששון ואופיר יושבים לצדם מחובקים.

"נצחנו!!" קראה שני באושר ואני, עומר, שון והיא התחבקנו חיבוק קבוצתי.
רון נאנח לאחור וקרץ ליהלי. "בפעם הבאה נראה להם מה זה צוות ביסלי". הפציר בה והתבונן בה בהבטחה ובכנות, הוא אוהב אותה כאילו הייתה אחותו הקטנה.. "אבל זה לא הוגן, אני לא מגיעה לסל!". היא שלבה את ידיה בכעס, עומר נשך את שפתו התחתונה והרים אותה בעת שהקפיץ אותה גבוה באוויר, חייכתי ממראה זה. "יהלוש, צריך לדעת לנצח וצריך לדעת גם להפסיד, בצעת את הטוב ביותר וזה מה שחשוב לא?" חייך אליה. "רק שתדעי, בשבילי ובשביל כולנו את תמיד אלופה". ונשק לקצה ראשה ודגדג אותה ללא כל רחמים, היא צחקקה ונהייתה אדומה במקצת בזמן שמשכה בשערו. "היי! לא מושכים בשיער!". קרא ועשה פרצוף מצחיק.
"אולי תלכי להביא שתייה?" קראה לעברי מאי.
עומר ערסל את יהלי בין זרועותיו והתבונן בה במבט כועס ורצחני. "היא לא המשרתת שלך, לכי וקחי לעצמך".
היא גלגלה את עיניה. "אבל היא כאן הבייביסיטר, לה משלמים כסף".
"אבל היא לא שלך". הגנה עליי שני וחבקה אותי כמו שמתחבקות חברות הכי טובות, חייכתי אליה חיוך מודה אך באמת שלא רציתי לעצור את הרגע הנדיר במראה עומר לצד ילדה קטנה. "זה בסדר, אני אביא שתייה.." מלמלתי וחזרתי לבית, הצלחתי להבליע חיוך לעצם החשיבה בתוכנית שנרקמה בראשי, זה עומד להיות מעניין, עומר הלך בעקבותיי ופתח לרווחה את המקרר, שלפתי קנקנן פטל מהמקרר, הוא צחקק. "פטל?"
"כן, ההורים של אופק משלמים לי, לא שלה". אמרתי כדרך אגב.
הוא התכווץ לצדי. "הם לא ההורים שלו.." לחש.
הקנקן כמעט נשמט מידי והנחתי אותו במהירות על גבי הכיור. "בגלל זה הוא לא דומה להם..?" לחשתי גם ברעד, הוא באמת נראה כה שונה ולא שייך להתנהגות התורבתת והמראה שמארץ אחרת של נפשות הבית.
"כן, הוא מאומץ, אמצו אותו כשהיה בגיל 10.. אמו ואביו התגרשו, המצב נהיה קשה והאם לא יכלה לגדל את הילד ומסרה אותו לסבתו, אך לאחר תקופה קצרה היא חלתה במחלה קשה ומסרה אותו לבית יתומים". הסביר.
נשענתי על חזהו וקברתי את פניי. "למה אמצו אותו?"
"אמו לא הצליחה להיכנס להיריון.. יהלי הייתה הפתחה מוחלטת".
נשכתי את שפתי התחתונה. "כמו שאביו של רון התאבד.."
הוא הנהנן. "אבל איך את יודעת?"
"חברה שלי ספרה לי, הוא בן דוד שלה.. פגשתי אותו בתקופה שבה נפרדנו.. המפגש שלנו לא היה חביב במיוחד".
הוא כיווץ את גבותיו. "למה? מה רון אמר לך?" תבע לדעת.
"הוא האשים אותי בריחוק ובהסתגרות שלך בעצמך..". משכתי בכתפיי. "אך מה הדבר חשוב? זה עבר לא?" נשקתי נשיקה חטופה לזוג שפתיו המלאות והמגרות והתקדמתי בצעדים מהוססים לכיוון העיתון שנעצב במדור הדרושים. "יש משרה פנויה במאפייה שבה אתה עובד". אמרתי כדרך אגב.
"ואת מתכוונת לקחת אותה?" שאל בהיסוס ולפתע זה נשמע כאילו הוא אינו רוצה שאני אעבוד עמו, המחשבה הזו די הדאיגה אותי אך נבט התקווה שהוא גם חושב שאנו חייבים במעט ריחוק לשעות חטופות למען השפיות שלנו. "לא יודעת.. אני רק מקווה שמאי לא תיקח אותה".
"הלוואי שהיא תתקבל!". פלט ללא כל טיפת חשיבה.
התאבנתי במקומי וראיתי שחור, הייתי קצרת נשימה והדמעות עמדו בעיניי. "למה..?" לחשתי בקול רועד. הוא במהירות חבק אותי מאחור וטמן את אפו בשערי, נושף עמוק ומניח את ראשו בשקע שבין הצוואר לשכמי, מרפרף בזרם של נשיקות מטריפות ומדגדגות שגרמו לי לאבד את עצמי ולהתפתל בין זרועותיו מהניתוק המוחלט מהמציאות. "כי כך אולי תסמכי עליי.." מלמל.
עיניי נקרעו לרווחה, שלא יחשוב שאיני סומכת עליו! הסתובבתי לכיוונו והוא הניח את ידיו על השיש וקבע אותי בין זרועותיו, הוא נשען לקדימה וכרככתי את ידיי סביב צווארו בעת שמצחנו נוגעים האחד בשני. "אני סומכת עליך מלאך, אבל אני לא סומכת עליה".
הוא כיווץ את גבותיו שוב בבלבול. "את בחורה מייאשת ולא ברורה יודעת?"
צחקקתי. "ידוע, אבל אם והיא תבוא אליך בהפתעה.."
"אז אני ארחיק אותה ממני.. שכחת שאת הבחורה היחידה בכל עולמי? כבר אמרתי לך שאת.. שאת כל חיי". העברתי את אחת מכפות ידיי תחת חולצתי, נוגעת בבטנו השרירית והמוצקת, הוא הרים אותי בין רגע על גבי השיש וכרכתי את רגליי סביב אגנו המושלם, הוא התכוון להרים את חולצתי כלפי מעלה אך דחפתי אותו במהירות בשנייה שהאור נדלק. "אתם רציניים? על מה אימא משלמת?" מלמל אופק וגלגל את עיניו. אני ועומר צחקקנו והתקדמתי חזרה לכולם כשהקנקן אחוז בידי האחת ובשנייה כוס אחת מפלסטיק.
מזגתי את המיץ הוורדרד אל תוך הכוס והגשתי ליהלי שליקקה את שפתיה.
"שתייה!". פלטה מאי מוכת הלם.
חייכתי. "שתייה?" חזרתי אחריה. "לרוויה חומד". ושפכתי את כל תכולת הקנקן על ראשה, היא העיפה אותי ממנה ונגעה בשערה הגלי. "חתיכת.. יואו, שיט! אני לא מאמינה שעשית זאת!!!". צווחה והתבוננה בי כעומדת לרצוח אותי. "גם אני לא ציפיתי מעצמי אך לא השארת לי ברירה". משכתי בכתפיי, היא צווחה ופלטה קללה מחרידה ורצה לכיוון היציאה מהבית, כולם התפקעו מרוב צחוק ורק יהלי נראתה במעט מפוחדת. "אני עייפה". אמרה ללא כל רגש או נימת קול.
"בואי מתוקה.." מלמלתי והרמתי אותה כלפי מעלה. "סיפור לפני השינה?" חייכתי אליה.
היא הנהנה לעברי ופלטה פיהוק במעט נבוך.

עבר שבוע ולא שמעתי מילה אחת ממאי, החלטתי להפתיע את עומר ולבקר אותו בעבודה היום, נכנסתי למאפייה וכשראיתי מי עומדת בקבלה חשכו עיניי.
מאי.