סיפור ראשון שלי | פרק 2 | חלק ב'

שתי תחנות אחריי עלה הסדרן הקבוע וכשהגיע אליי חייך, גם אני חייכתי.
"בוקר טוב."
"בוקר טוב, אפשר לראות קבלה בבקשה?" אמר בחיוך והושיט לי יד. הוצאתי את הקבלה מהכיס, יודעת שהוא בקושי יעיף בה מבט, הוא לא היה צריך הוא כבר הכיר אותי, גם הנהג הכיר אותי.הייתי נוסעת קבועה בשעה הזאת של הבוקר.

זה היה בחופשת הקיץ האחרונה. היום הראשון של החופש, יום אותו כל תלמיד נורמאלי יפתח בשעה שתיים בצהריים – אם לא מאוחר יותר – לאחר שינה של בול עץ והרגשה של שחרור. אותו בוקר התעוררתי ברבע לחמש ולא הצלחתי להירדם שוב. נשארתי שוכבת מכורבלת במיטה עד ששמעתי את צעדיו הכבדים של ג'ורג' פונים לכיוון חדר האמבטיה. החלטתי לקום ולארח לו חברה עד שיסיים להתארגן, ממילא לא אחזור לישון. ירדתי עם הפיג'מה למטבח, מדליקה על הדרך את הרדיו. הוצאתי פרוסות לחם וממרח ריבה והתחלתי להכין לו כריכים. כעבור חמש דקות צצה דמותו בקצה המטבח. הוא כבר היה לבוש ורק סידר את העניבה שאיתה היה לו ריב תמידי.
"בוקר טוב," חייך אליי, " לא ידעתי שאת ערה."
"בוקר טוב," השבתי, "התעוררתי ולא הצלחתי להירדם," הסברתי בקצרה. הוא לא השיב ואני לא טרחתי להמשיך בשיחה. הוא המשיך להתעסק עם עניבתו עד שהתייאש ועזב אותה לטובת ארוחת בוקר מהירה. הנחתי על השולחן לידו את שקית האוכל עם הכריכים וכשהסתובב אליי סידרתי את עניבתו.
"יש לך תוכניות להיום?" שאל אותי חוזר לאוכל.
"לא," השבתי, מתיישבת מולו ליד השולחן.
"רוצה לבוא איתי לעבודה היום?" שאל בפתאומיות לאחר מספר שניות של שקט.
חיכיתי כמה שניות עד שהגבתי. אומנם התלהבתי מהרעיון, לא היה לי חשק להישאר בבית הזה כל היום והאמת גם לא ממש היה לי מקום ללכת אליו, אבל לא רציתי להישמע נלהבת מידי. אני פשוט לא אחת לא כזאת.
"כן," עניתי, "למה לא."
הוא חייך ונראה מרוצה שהסכמתי להצעתו.
"מצוין. אז לכי תתלבשי ותזדרזי חמודה שלא נאחר," הוא דיבר בלשון רבים.
נכנסתי לחדרי לבשתי את הבגדים הראשונים שמצאתי ומיהרתי אחריו למוסך, נועלת את דלת הבית אחריי. נכנסנו למכונית והוא התחיל להתניע. נסענו בדממה, כל אחד עם מחשבותיו. ג'ורג' היה אדם נחמד והבנתי את כוונותיו כשהציע לי לבוא איתו למקום עבודתו. לא התחלנו ביחד ברגל ימין וראיתי שזה חורה לו והאמת שגם לי כאב. לא הגיע לו היחס הזה ממני, הוא השתדל כל כך שארגיש שייכת אבל אני רק טרקתי לו את הדלת בפרצוף כל פעם מחדש וגם כשרציתי לתקן לא ידעתי מה לעשות וכך המצב נמשך. הסכמתי לבוא איתו כי לא רק הוא רצה לפתוח דף חדש, גם אני רציתי. הוא היה היחיד שהבין אותי באמת, גם הוא איבד אנשים אהובים בחייו שלא היו צריכים ללכת. לטרודי לא היה כל כך אכפת ממני, הייתה לה מליסה, היא רצתה רק מישהי שתעזור בבית ותשגיח על בבת עינה והייתה מוכנה להתפשר על עוזרת, אבל ג'ורג' היה זה שהתעקש עליי. מצד אחד אני אסירת תודה, אף לא אחד שפוי היה מאמץ מתבגרת שעברה כבר שלוש משפחות, אבל ג'ורג' רצה אותי, אני ידעתי זאת על הפעם הראשונה שנפגשנו. הוא הבין אותי ורצה להראות לי שאני לא לבד. הוא הרגיש שהוא יכול לתרום, והוא אהב אותי ממש כמו שטרודי אהבה את מליסה, אבל אני לא החזרתי לו אהבה, להיפך, זעמתי. את כל הכעס שהיה לי הוצאתי עליו, שהרי הוא היחיד שהתקרב אליי.
"הכול בסדר?" שמעתי את קולו מנפץ את מחשבותיי ורק אז הבנתי שאני דומעת.
"כן," מיהרתי לנגב את הדמעות, "הכול בסדר."