HELP ME

ועוד פעם אני מוצאת את עצמי במיטה,
צורחת בשקט ומקווה שמישהו למעלה ישמע ויעזור לי.
אני מתפתלת, הצוואר והעיינים כואבים לי מהדמעות. הפה שלי פתוח והנשמה מתרוקנת באיטיות מכאיבה.
אני משתדלת לא להשמיע קול, ובמקום בכי מר יוצאות האנקויות ונשימות מטרידות.
הדמעות מרטיבות את הכל.
יש לי צביטות בלב שלא מפסיקות. עוד אחת. ועוד אחת.
ועוד אחת.
אני חושבת על הכל. אני מונה את הסיבות שלי להישאר.
אני לא מצליחה למצוא אפילו אחת.
אני מפחדת. אני לא רוצה להיות פה.
פתאום אני נושמת עמוק. אני מתפללת שמישהו יראה אותי ככה.
שידע מה עובר עליי ושיהיו לו את המילים הנכונות לגרום לי להרגיש יותר טוב.
אני חושבת שכולם אטומים. שהם לא שמים לב. שלא אכפת להם.
אבל אז אני מבינה שזאת אני. שאני זאת שבניתי כל כך הרבה חומות שמונעות מכולם להגיע אליי.
אני חושקת שיניים בכעס. אני כועסת. כלכך כועסת.
אני מתאפקת לא לצרוח, להגיד לעצמי שהעולם יזדיין לקחת סכין ולתקוע אותו בבטן.
אני מתאפקת לא לאבד את זה.
אבל אני כל כך קרובה להישבר.
אני לבד ואף אחד לא יודע.
אני לבד ולאיש לא אכפת.