Little light. פרק שלישי.

היה זה אמצע הלילה. לוסי לא הצליחה להירדם. והיא החליטה לקום ממיטתה. היא פתחה את החלון והביטה אל השמיים החשוכים. הריקים. ורק אור הירח הופיע בחושך השמיים. ולא כוכב אחד נראה. "השמיים יפים הלא כן?" שמעה לוסי קול מבין העצים שליד חלונה. וראתה על העץ איש עם מסכה. שיערו היה שחור כלילה. עם גוונים של אדום כדם. "שלום" אמר האיש בחיוך. "מי אתה?" שאלה הנערה בקול רגוע. "אני הוא הלילה" אמר האיש וטיפס דרך חלונה של הנערה. אל תוך חדרה. "ואת?" הוא שאל מביט בה בסקרנות. "לוסי" אמרה לוסי. בוהה בו במבט אדיש. איש במסכה. חשבה. "אינך נראית מופתעת בכלל" הוא אמר קצת מאוכזב אך סקרן. "מופתעת?" אמרה לוסי והמשיכה להביט בו בדממה. "איזו נערה מוזרה. הינך חולמת בהקיץ כל הזמן?" שאל אותה והמשיך להביט בה. "איני חולמת בהקיץ." אמרה לוסי זועפת.. אך היא המשיכה להביט בו. לא הייתה זאת אדישות במבטה. חשב האיש. והאיש התקרב אליה. "מבטך מסקרן" אמר ושם את ידו על הלחי שלה. "האם הוא ישאר כמוהו? אפילו אם אנשק אותך?" אמר האיש בחיוך זדוני. לוסי רק הביטה בו מבולבלת. "למה שתעשה זאת רק כדי לראות אם מבטי ישתנה?" שאלה. "כי אני סקרן. לגלות ולחקור דברים חדשים" הוא אמר בחיוך והתקרב אל פניה. "גם אני סקרנית" אמרה הנערה והאיש הביט בה בהפתעה שלא יכל להסתיר. "אבל האם תלך כל כך רחוק רק כדי לגלות משהו כל כך קטן ולא חשוב?" שאלה אותו. האיש הביט בה והתרחק מפניה צוחק. "את נראה כה מוזרה. בחיים לא פגשתי מישהי כמוך שלא נרתעת ממישהו שבכוונתו לנשק אותה בלי רצונה. או מופתעת על ידי איש זר שנכנס לחדרה. או האם זה כן רצונך?" הביט בה האיש. אך לפני שענתה הנערה האיש הביט אל החלון שוב. "זה הזמן שלי ללכת. היה מעניין להכיר אותך. לוסי" אמר האיש בחיוך ונישק את ידה של הנערה. וקפץ דרך החלון. לוסי ניסתה לראותו אך הוא נעלם. איזה איש מוזר. חשבה לוסי.

הציפורים צייצו ולוסי התעוררה במיטה גדולה. "איפה אני?" היא חשבה מביטה סביב. לא היה זה החדר הרגילה היא אליו. "כבר שכחת? את בארמון" אנחה נשמעה מקצה השני של החדר. והיא ראתה נער בעל שיער לבן ועיניים אדומות עמוקות. נשען על הקיר של החדר. ולוסי נזכרה. "הירו" היא אמרה מביטה בנער. אך הנער רק הביט בה במבט אדיש. "התעוררת יחסית מאוחר. עוד שעתיים הכרכרה תגיע ותיקח אותך אל האקדמיה. בגדים בשבילך כבר יהיו באקדמיה. תתלבשי עכשיו ותאכלי את ארוחת הבוקר שהמשרתות יביאו לך" אמר הירו והלך אל הדלת. "חכה" אמרה לוסי והביטה בו. "מה את רוצה?" הוא עצר והביט בה במבט מאיים. "כלום.." אמרה והמשיכה להביט בו עד שיצא מהחדר. ובמקומו נכנסו משרתות. אחת עם בגדים והשנייה עם מגש אוכל.
קמה לוסי מהמיטה ופתחה את החלון של חדרה. רוח נעימה פרצה אל החדר. וציוצים של ציפורים נשמעו. וחיוך רך התפשט על פניה של הנערה. זוהי ארץ האגדות שעליה חלמתי. חשבה. ואושר פרץ אל ליבה. האגדות והסיפורים שהוריה סיפרו לה היו אמיתיים. היא תמיד רצתה כשהייתה קטנה ללכת אל מאג'יק. ארץ המלאכים ושדים שעליה חלמה כל לילה. אך יום אחד כשהוריה הפסיקו לספר לה על האגדות. הילדה גדלה והפכה לנערה. וכל הסיפורים האלה נראו לה רק ואך כאגדות וחלומות. אבל שמחה לדעת שחלומותיה והאגדות ששמעה על. הם אמיתיים.

כעבור שעתיים הנערה יצאה מחדרה. בליווי משרת. היא עברה שוב במסדרות הכה זוהר ויפה. אך הפעם דרכה הייתה שונה. היא יצאה מהדלת הגדולה אל הארמון. ובחוץ חיכתה לה כרכרה לבנה יפה. אך ליד הכירכרה עמדו האיש והאישה שפגשה אתמול. היא ניגשה אליהם והם הביטו בה. "לפני שתלכי. יש לנו לספר לך דבר אחד. אך אל תספרי זאת לאף אחד. תשמרי זאת כסוד." אמר האיש. "זאת ארץ של מלאכים ושדים. את בטח תוהה מה הגזע שלך לא כן?" אמר האיש. לוסי הביטה בו מופתעת. היא אכן לא חשבה האם היא מלאכית או שדה. היא חשבה על עצמה כבת אנוש רגילה. אבל הוריה היו כאן פעם. מעניין מה הגזע של הוריה. "את גזע מיוחד. את נולדת למלאכית ולשד. ודבר זה לא קרה מעולם. אנחנו חושבים על זה כגזע חדש. אך איננו יודעים איך לקרוא לו. ובגלל זה. רק אנחנו יודעים על גזע זה. אל תספרי לאף אחד ושמרי זאת בסוד. בגלל ששיערך זהוב אנשים יחשבו עליך כמלאכית. וגם לאקדמיה את תיכנסי כמלאכית. התוכלי לעשות זאת?" שאל האיש מביט במבטה של הנערה. לוסי הייתה קצת מבולבלת אבל היא הינהנה בכל זאת. "אובכן לכי" הוא חייך אליה וניפנף לשלום כשהנערה ניכנסה לכרכרה ונעלמה באופק הרחוק. "מה יעלה בגורלה?" שאלה האישה מסקרנת. "איני יודע. אך נחיה ונראה." אמר האיש ממשיך להביט אל המרחקים.

לוסי נזכרה באתמול בלילה. האיש המוזר בעל המסכה. חשבה. מעניין אם אראה אותו שוב. היא חשבה. ואז נזכרה גם בהירו. מעניין אם גם אראה את הירו שוב. חשבה. והאם גם אראה את האיש והאישה מהממלכה?. חשבה לוסי. ובמשך הנסיכה אל האקדמיה. חשבה על ילדותה. על האגדות על החלומות. חשבה על הירו ועל האיש בעל המסכה. ועל האיש והאישה אשר פגשה בארמון. אך לא הצליחה לחשוב על עתידה הלא ידוע.