הנסיכה בעלת השם המסתורי -פרק 35

החץ שלו פיספס. בהתחלה היא חשבה שהוא עשה זאת בכוונה אך כשראתה את פניו המוכות הלם ותדהמה הבינה שהוא לא תכנן אפילו על להפסיד בכאילו.
"ניצחתי." אמרה לו ושלחה את חיוכה לכל עבר. היא ידעה שיש משהו מעבר לתגובתו אך לא שאלה על כך.
"כן, ניצחת," אמר וקולו הפך קר ומחושב. הוא הוריד את ראשו, כאילו עם פספוסו של החץ ירדה
קצת גאוותו, והלך משם, מבלי להוסיף דבר. היא הביטה לעברו זמן מה ואז עשתה את דרכה חזרה לחדרה. היא החליפה את הבגדים המסורבלים שלבשה למשהו נוח יותר ושמעה את קולו של ויליאם מאחוריה, "ברכות, ניצחת את אחי." הוא נכנס לחדרה כאילו היה שלו והתיישב על המיטה.
"למה כולם עושים מזה עניין? אז ניצחתי את הנסיך הבכור בחץ וקשת, מה הקטע?" אמרה בכעס. היא לא אוהבת להיות במרכז העניינים, הרי כמו שאומרים , "מהעיניים של כולם עוד תקבלי מזל רע."
הוא נראה המום ממה שאמרה. "כולה ניצחת? מה את חולה? אחי הוא הקשת הכי טוב בממלכה שלנו! אפילו יותר מאבי. זה מאוד מביך שאתה קורא תיגר על מישהו ממלכה אחרת –ועוד בת- ומפסיד. זה מוריד מהכבוד העצמי, תחשבי מה יעשו לו עכשיו. יזכרו לו את זה-"
"כן, תודה רבה על העידוד של הניצחון שלי." אמרה בפנים זועפות ופנתה לעבר החלון. "אני מרגישה רע עם עצמי עכשיו.." אמרה במילים שקטות אך הוא שמע. הוא התקרב אליה וחיבק אותה מאחורה, מניח את ראשו על כתפה, אל תוך צווארה.
"אין לך סיבה למה, את ניצחת, החוקים היו פשוטים. הוא פשוט היה דפוק על שהיתגר אותך." אמר. הוא סובב אותה אליו והביט בפניה. מבטו החודר עורר בה אי נוחות מוזרה. "מ.. מה? יש ל משהו על הפנים?.." אמרה במבוכה. היא עדיין מתרגלת למצב בניהם, עד כמה שזה נשמע מוזר. הוא התקרב אליה ונתק לה נשיקה קצרה. קצרה אך משמעותית. היא פקחה את עיניה ופרעה את שערו, סתם כך בלי סיבה, היא פשוט אוהבת את זה.
"אז את כבר יודעת מה את הולכת לעשות?" שאל. הוא ידע שהיא הבינה את כוונותיו. 'היום ההוא,' חשבה. 'היום ההוא בו הכל התחיל וגם היה אמור להסתיים, אך בגלל טעות קטנה… הכל נהרס. היא צריכה לצאת בתוצאות..' העגמומיות של מחשבותיה כנראה הופיע אל פניה כי הוא ליטף את לחייה בעדינות וחייך כשענתה על שאלתו. "כן, ברור שאני יודעת." זה לא היה שקר, היא באמת ידעה מה היא מתכננת. כל חייה תכננו בשבילה דברים אך הפעם…
הפעם היא מתכננת אותם.
מרי נכנסה לחדר וצנחה על הכיסא החום והגדול שהיה שם. מבט מהוסס היה על פניה. למעשה, הוא שם כבר כמה ימים, ואמבר לא יודעת למה. כל פעם ששאלה היא פשוט אמרה "אני לא רוצה להטריד אותך" אבל היא לא מבינה שהיא כן צריכה להטריד אותה, היא רוצה לדעת מה עובר עליה.
"הכל בסדר?" שאלה למרות שידעה מה תענה.
"אתה חושב ששון נאמן לך?" שאלה תוך כדי שהיא מחליפה נושא והרימה את ראשה כדי להביט בו. הוא העלה מבט מופתע על פניו "כן, למה, הוא עשה משהו?" שאל ושמץ של שבבות היה בקולו.
"לא, ותישכח ממה שאתה חושב. אני שואלת את זה בגלל… טוב, בגלל שיש לי הרגשה רעה לגביו בזמן האחרון. הוא יותר מידי איתך, ואני יודעת שהוא המשרת האישי שלך, " אמרה כשבה לפצוח את פיו בתגובה. "פשוט, תבקש ממנו להתרחק קצת. תגיד שאתה צריך קצת זמן לבד אם הנסיכה או משהו, פשוט תמציא. אני רוצה לנסות משהו." אמרה. הוא הביט בה משועשע מהמשפט האחרון וחיבק את אמבר במותניה. "אני תמיד יכול למצוא זמן להיות לבד איתה.."
"תשמור את הפגנת החיבה שלך לרגע שאני יצא המחדר, אוקי?" היא קמה, לקחה את הבגדים שהוציאה מהארון והלכה לחדר הצדדי כדי להחליף בגדים. אמבר ניצלה את ההזדמנות שעיניו של ויליאם עוקבות אחריה ונחלצה מאחיזתו. היא הושיטה לעברו מסרק והתיישבה ליד המראה. הוא לקח אותו מידיה והחל להעביר אותו בשערה. מרי יצאה בינתיים מהחדר והביטה על שניהם, בודקת שהוא לא מנסה לשטות בה, ויצאה מהחדר. ברגע שיצאה מתווך שמיעתם פלט ויליאם קול אנחה קטן. "היא באמת שונאת אותי, אה?"
אמר וצחקק בשקט, שמא היא תשמע אותו מהמרחק הזה. אמבר חייכה לעברו דרך המראה הגדולה. "היא שנואת אנשים שמתקהלים סביבי. היא רוצה לתת לי חופש ופרטיות, בגלל…" אמרה והשמיטה את החלק האחרון.
"מה? לא שמעתי בגלל מה?" אמר ועשה תנועה של יד מחזיקה באוזן. "לא משנה.." אמרה וניסתה להוריד אותו מהעניין אך הוא התעקש. "אין 'לא משנה' אצלי. את הולכת להגיד לי למה כי אם לא בדרך הקלה אז…" אמר וניצוץ חלף בעיניו. היא ממש לא רצתה לספר לו על זה. הוא ישנא אותה אם כן.
"לא, אני לא…" התחילה לומר אך הוא כבר הרים אותה על כתפו וזרק אותה על המיטה. "את לא רוצה שאני ישתמש בנשק הסודי שלי, נכון?" ניסה שנית אך היא לא ויתרה. בדיוק כשמחשבה מסוימת חלפה בראשה, הוא פצח במתקפת דגדוגים מדגדגת במיוחד. היא כבר חשבה…
"לא.. דיי.. ויל.. אני נכנעת, אני נכנעת… "פלטה. 'אופס. מה אמרתי?! ' חשבה ביאוש. אין דרך מוצא עכשיו, היא תהיה חייבת לגלות לו אחרת הוא ידגדג אותה שוב. הוא התיישב על בטנה, אבל לא שם את כל משקל גופו עליה (אחרת היא תמעך) וגם כדי שלא תברח לו. "אז, את מתחילה לדבר?" שאל. אילו הוא רק היה יודע מה הוא מבקש….
היא נשמה עמוק, מרגיעה את עצביה אשר עמודים להתפקע מהלחץ ואמרה, "אתה בטח הולך לשנוא אותי אחרי זה, אבל תבין שהיה אסור לי לספר מסיבות שרק עם לא תשנא אותי אני יספר לך. באותו יום שבו היית אמור לבוא לפגוש אותי, אחרי כל כך הרבה זמן שלא באת, אני התעוררתי ופשוט… שחכתי הכל. לא ידעתי מי אני ואיפה אני נמצאת. אני איבדתי את הזיכרון שלי באותו יום." היא הביטה בו וראתה את פניו המוכות הלם….