אני יכול

אז מה עכשיו, אני צריך לשמוע למי שצועק עלי שאני גרוע ולא מסוגל להמשיך, אני צריך להתייחס לאנשים שלא אוהבים אותי ? כולם אומרים שהתשובה היא לא אבל אני משנה אותה לכן.
אני לא הכי טוב בעולם, אני רק נער פשוט שמנסה להסתדר כאן. למרות שיש אנשים שמסבכים אותי לעשות את זה, אני ממשיך ולא מתייאש. ברגעים שאני רואה שזה לא אפשרי, אני כמעט מאבד את הכל וגם את עצמי. אבל פתאום יש לי איזה תקווה שצצה לי מאיזה מקום ועוזרת לי לקום ולהמשיך.
בכל פעם זה קורה, בכל פעם אני מרגיש שאני שבור ואין לי תקווה ואין כלום, פשוט כלום.
זה כואב לראות שאתה עומד יחיד מול משימה קשה, וכולם מולך נגדך ואין לך סיכוי לעבור את זה.
אתם אולי לא מבינים על מה אני מדבר, אז אני אספר..
היה לי חלום, ורציתי להגשים אותו. הייתי טוב בלהמציא דברים, הדימיון שלי היה מפותח מאוד.
ורציתי לעשות עם זה משהו. הלכתי לכיתה בבית הספר החדש שאני נרגש ושמח, וסוף סוף אני יכול לשתף את מה שאני יודע. חייכתי לכל מי שעבר לידי, אמרתי שלום, כולם שמו לב שאני חדש אבל לא באו ודיברו.
שמתי לב שכולם מכירים את אחד השני כבר כמה שנים, וזה היה נראה שהם לא צריכים להכיר מישהו חדש שמגיע כי הוא לא נראה מעניין. לא הרגשתי טוב מהיחס שלהם, אבל ניסיתי להראות שאני בסדר החזקתי את עצמי.
נכנסתי לכיתה עם כולם והשיעור התחיל, המורה ישבה מול השולחן הגדול, קראה את השמות וגם הזכירה שאני חדש.
חלק מהתלמידים חייכו אלי וסימנו עם היד שהם רוצים לדבר איתי.
המצב רוח השתפר בזמן הזה, ורציתי שהשיעור הזה הסתיים.
אחרי שעה יצאנו לבחוץ, חלק עמדו ודיברו איתי שהם מספרים על העצמם ועל המקום.
בזמן שדיברתי עם ילדה מעניינת, שמתי לב שילד מוזר עומד בצד ומסתכל עלי במבט לא מוסבר.
קצת פחדתי מהפרצוף שלו, ולא הבנתי מה בדיוק הוא רוצה.
הוא היה היחיד שהתנהג ככה, והרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות.
הימים עברו ולאט לאט התחילו להכיר אותי שם, שמו לב ליצרתיות שלי והחמיאו על כל דבר שעשיתי.
אבל היו שם תלמידים הרבה יותר טובים ממני, עם כשרון, והרבה ניסיון, וכולם העדיפו אותם.
עד שיום אחד לא יכולתי לסבול את זה, והתחלתי להגיד כמה אני גרוע בדבר הזה, ולא יכול להמשיך. חלק מהתלמידים הרגיעו אותי ואמרו שאני לא צריך לחשוב ככה ואותו ילד שהביט בי במבט מוזר ביום הראשון בא ואמר כמה אני צודק. באותו הזמן הייתי יכול לראות מי באמת אוהב אותי ומי לא.
עדיין לא הבנתי למה אותו ילד דיבר בצורה מגעילה ומעליבה כזאת, שאני לא מכיר אותו ולא עשיתי לו שום דבר. זה גרם לי לחשוב למה הוא אמר את זה.
אותו ילדה שהייתה נחמדה אלי ביום הראשון, עמדה שם בצד ואמרה שכל מה שאני רוצה זה רק תשומת לב
"זה צומי" היא אמרה בקול מזלזל. הסתכלתי עליה שאני לא מאמין שהיא ככה מדברת אלי, אחרי תקופה ארוכה שהיינו חברים טובים. ספגתי את כל המילים הרעות שלהם ועזבתי את המקום.
"אני לא רוצה להמשיך להיות שם" אמרתי לאמא, שאני יושב איתה בסלון על הספה ומשלב ידיים
"בגלל כמה ילדים אתה צריך לעזוב ?" אמרה וגלגלה את העיניים
"אני לא יכול להיות במקום שמתייחסים אלי מגעיל"
"אל תתיחס" אמרה בקול תוקפני
"בגלל ילדה טיפשה וילד שמקנא בך אתה צריך לעזוב ?!" אמרה. המילים נכנסו עמוק לראש שלי, וגרמו לי לשתוק. באמת למה להפסיק את הדבר האהוב עליך ושהוא החלום שלך בגלל כמה ילדים שמקנאים בך.
הסתכלתי עליה שאני שותק, והיא חייכה
"אין להם את מה שיש לך" אמרה, וצבטה אותי חלש בלחי
"את באמת חושבת ככה ?" שאלתי, ונגעתי בלחי
"ברור למי שאין טיפה ממה שיש לך, תמיד ינסה להוריד אותך כדי להרגיש יותר טוב עם עצמו" אמרה.
נאנחתי ושתקתי כמה רגעים
"אבל אני לא טוב בזה" אמרתי
"אתה יכול להיות טוב עם תעבוד על זה" אמרה, ושמה יד על הכתף שלי
"עכשיו תגיד לי, אתה מסוגל לייצר משהו חדש בעצמך ?"
"אני חושב שכן"
"כן או לא"
"כן"
"אז זה אומר שאתה טוב בזה"
"אני ?" אמרתי בקול לא מאמין
"אני לא טוב בזה"
"אתה תהיה טוב, עם תמשיך לעשות את זה" אמרה בטוחה בעצמה
"אל תיתן לאף אחד לעצור אותך"
זה מה שעשיתי, חשבתי כל הלילה על מה שהיא אמרה ובטוח היא צודקת.
המשכתי לעשות את מה שאני אוהב, לא עצרתי את עצמי גם ברגע שכולם השפילו אותי ואמרו שאני גרוע. אולי עכשיו אני אותו דבר, אבל אם אני אמשיך ולא יפסיק, אני יכול להיות יותר טוב מכל התלמידים הטובים שהיו שם.
למדתי עכשיו, שלא צריך להתייחס לאף אחד, פשוט להמשיך במה שהתחלנו.
ואם אני הצלחתי עד עכשיו, אני יכול לעשות הכל.
תמיד אני יכול.