תחילת סיפור, פרק א' (בנתיים אין שם)

……………………………………………………………………………………………………..

"אמה! את ערה ?!" שמעתי את אימא קוראת לי מהמטבח. היא תמיד עושה את זה. אי אפשר לישון בשקט בבית הזה..?. "עכשיו כן, אימא !!", צעקתי לה בחזרה. יש רגעים שאני פשוט רוצה לחנוק את אמא שלי, אבל סביר להניח שהיא תהרוג אותי אם אני יעשה את זה. אני יודעת שהיא עושה את זה רק כדי להעיר אותי, כי אם היא לא תעיר אותי.. אני יכולה לישון עד הערב. פעם היא קנתה לי שעון מעורר, אבל מהר מאוד גיליתי שאפשר לעשות איתו כל מיני דברים.. בקיצור, תוך כמה ימים השעון המעורר שלי הפך לרובוט שמסדר לי את החדר. או למנורת קריאה שמעבירה עמודים בספר. או מנקה נעליים. אני כל הזמן משנה. בכל מקרה, יש לי כישרון לדברים האלה. אני יכולה לעשות כמעט הכל ממכשיר חשמלי פשוט.. אני חושבת שקיבלתי את זה מאימא שלי. אימא שלי היא בעקרון מוסכניקית, אבל זה רק העבודה שממנה היא מתפרנסת. במקור, היא הייתה ממציאה כל מיני מכונות מוזרות לכל מיני תחומים. היא אף פעם לא ספרה לי בדיוק מה היא המציאה. בכל מקרה, זה לא כל כך מעניין אותי.

קמתי מהמיטה. איזה יום היום? ראשון. תחילת השבוע. אוף, אני שונאת לימודים. אני שונאת בית ספר. אין לי חברים. בכלל. אפילו המורים לא אוהבים אותי. נזכרתי שיש לי שיעורים במתמטיקה להיום, כמובן לא עשיתי אותם. עוד פעם אחת והמורה תזמין את אימא שלי לשיחה. חרא.
מה אני צריכה לעשות? לסדר את התיק, לבחור מה ללבוש, לבחור נעליים. לא שיש לי כל כך מה לבחור ממנו. יש לי שני זוגות נעליים, זוג אחד לכל עונה. ובגדים.. גם פה האפשרויות לא רבות כל כך. מכנס קצר בצבע כחול.. חולצת טי-שירט לבנה. יש. סידרתי את התיק וירדתי למטה.

"בוקר טוב" אימא שלי קראה בקול שמח כשראתה אותי יורדת במדרגות. הסתכלתי עליה בחזרה. כמו תמיד, קולה היה שמח אבל פניה עצובות. ככה זה תמיד היה, מאז שאני זוכרת את עצמי. אמא אף פעם לא אמרה לי למה, אבל הרגשתי שזה משהו שקשור באבא שלי. לא הכרתי את אבא שלי, אני גם לא רוצה להכיר אותו. הוא זבל אחד גדול. הוא עזב את אימא שלי כשהיא הייתה בחודש התשיעי להריון איתי, ממש כמה שבועות לפני שנולדתי. אני שונאת אותו על זה. הוא ידע שהמצב רע, כבר שהוא עזב הם היו בקשיים כלכליים. אבל הוא עזב.
מאז, כמה דברים השתנו.. אימא שלי השיגה עבודה במוסך טוב עם משכורת טובה, והמצב התייצב. לי הייתה ילדות טובה, ובסך הכול קיבלתי כל מה שהייתי צריכה. לא יותר. הסתדרנו…
"אמה ? אמה ?!" פתאום קלטתי שאני עדיין עומדת במטבח, ולידי אמא שלי מחכה לבוקר טוב ממני. "בוקר טוב" אמרתי, והוספתי חיוך מזויף. "איך ישנת?" אימא שאלה מתוך נימוס. "בסדר.." התיישבתי ליד השולחן, שם חיכתה לי קערת הדגנים המצופים הקבועה. אכלתי. קמתי. התארגנתי. אמרתי שלום לאימא. יצאתי לבית ספר.

לא ידעתי שזה יהיה האחרון שאראה אותה מזה חודש.