קאסם
צאלח صالح
"אם תשמע את השיך מתחיל בפיוט האחרון ובכריעה האחרונה שלפני גמר התפילה תודיע לי מיד. אם תעשה זאת אז אתה באמת הבן שלי" אמרה האם לבנה תוך כדי ליטוף של פניו, הילד ענה לאימו: : "ואם לא! אז הבן של מי אהיה?".
האם שתקה לרגע, כל הנוכחים, בניה ובנותיה צחקו, טפחה קלות את פניו של הבן ואמרה: "לשונך ארוכה ולחוצפתך אין גבול" היא דחסה בידו של הבן קובית סוכר וחזרה וביקשה: "אם תשמע את השיך מתחיל בפיוט האחרון של התפילה, תודיע לי מיד ואז תקבל קובית סוכר נוספת" הבן קרסם בשיניו חלק מהקובייה ושמר את היתר. ענה תוך כדי ריצה לכיוון מקום התפילה:
"כעת כן, אני אודיע לך ואת תתני לי את הקובייה השנייה". האם והבנים צחקו.
מהומה רבה היתה בבית באותו ערב. כולם היו עסוקים בניקיונות, בסידור הבית ובבישולים. היו להם אורחים נכבדים שבאו מרחוק והנכבדים האלה לא באו בידיים ריקות, ההפך הוא הנכון, הם באו בידיים מלאות מתנות שהציפו בהם את בעלי הבית. אם הבית דאגה תמיד ובכל מצב, לכבד את האורחים והקפידה על אירוחם על הצד הטוב ביותר, ולכן ביקשה מהבן להודיע לה על סיום התפילה בזמן כדי שתספיק לחמם את כל המטעמים שהכינה לארוחת הערב, ושהאוכל יהיה חם, ריחני וטעים. היא הכינה סיר מלא במרק, פיתות טריות וחמות, שהאורחים נהנו לטבול אותם במרק החם ולאכול, מגש האורז המתובל ושעליו היו מפוזרים שקדים וצימוקים, בשר כבש מעולה, בשר עוף סלטים שונים שהוכנו ממיטב הירקות, שלא לדבר על כל סוגי הפירות ועל דברי המתיקה למיניהם. כל המאכלים האלה היו מוכנים ולכן מאוד היה חשוב לאם הבית לדעת בדיוק מתי מסתיימת התפילה כדי להכין את השולחן ולהעמיס עליו את כל המטעמים שטרחה להכין. אבל הילד לא הודיע לאימו כלום כיוון שלא שמע כלום.
הוא שמע את השיך מתחיל בתפילה וראה את השיך והמתפללים כורעים את הכריעה הראשונה וחשב שיש לו זמן ואינו חייב לעקוב כל הזמן לסיום התפילה.. רצון טוב היה לו לנער ומאוד רצה להודיע לאימו בזמן. לשם כך הוא מצא פינה מוחבאת בירכתי אולם התפילה, שם ישב והקשיב לקול התפילה. אך בפינה הזו היו גם אוסף גדול של ברזלים, חרוזים ומשחקים אחרים. הוא ישב ושיחק להנאתו ולא שם לב לסיום התפילה. האורחים גמרו את התפילה ופטפטו וניגשו לחדר האוכל, השולחן היה ריק לגמרי והשיך נכנס ללחץ: כיצד זה לא הכינו את האוכל בזמן? מה קרה? הוא הרגיש מאוד נעלב לפני אורחיו הנכבדים.
האורחים, תוך כדי המתנה להגשת ארוחת הערב הדשנה, פצחו במזמורי דת ובפרקי תפילה. השיך היה מוטרד. אשתו אף פעם לא איחרה בהגשת הארוחות בזמן. אז מה קרה היום? דווקא כשיש לו אורחים? לא היה נעים לו שכולם יחכו לארוחה שבוששה להגיע. רצה לצעוק על בני הבית להכין את הארוחה אך זה לא היה נאה ולכן הגביר את קול ניגוניו ובפרקי התפילה כדי לרמוז לאשתו על האיחור בהגשת הארוחה.
אחת מבנות השיך שמעה את קריאותיו של אביה ומיהרה לספר לאימה ואז כולם נרתמו ומיהרו להגיש את המטעמים שהכינו וכעבור מספר דקות הכל היה מוכן וכולם עסקו באכילה בתיאבון רב.
לא עבר זמן רב והילד הרגיש ביד מונחת על כתפיו ואז ראה את חברו "צאלח", בידו האחת טפח את שכמו של הילד וביד השנייה החזיק בזר פרחי בר שהגיש לילד כשחיוך רחב על פניו" "הפרחים מתנה בשבילך, שמור אותם במים ומחר הם יפרחו וריחם הנעים ימלא את כל הבית". הילד הביט אל צאלח וראה אותו עומד לפניו,
הבגד שלבש היה קרוע מכל הפינות,
לא הסתיר הרבה מבשרו של המסכן,
היה יחף, ללא נעל כלשהי,
נוסף על היות הבגד קרוע הוא היה המלוכלך ומזוהם..
הבגד העלוב לא כיסה בכלל את גופו העירום של צאלח,
גופו של היה רזה מאוד, כולו מלוכלך ומזוהם, הזבובים מילאו את כל גופו והוא אפילו לא טרח לגרשם.
הילד הביט אל פניו של צאלח וראה בהם את כל העוני, המחסור והאומללות שאדם אחד יכול לסבול. הילד שם לב שצאלח מביט כל הזמן את קוביית הסוכר שנשארה בידו של הילד, ואז הגיש אותה לצאלח באומרו: "קח, זה טוב ומתוק" צאלח לקח את הסוכר, הביט בו ארוכות, קירב אותו אל פיו, הוציא לשון ולקק לקוביית הסוכר, ושוב החזירה לידיו "הילד אמר לצאלח: ,שים את כל הקובייה בפה, אני אתן לך עוד סוכר, אל תדאג". שני הילדים נעמדו כך עד שהנער שמע את קול אחותו קורא לו לארוחת ערב. צאלח אמר לנער: "אחותך קוראת לך לארוחה, לך לך ואני אחזור הביתה. "האם אכלת ארוחת ערב?" שאל את צאלח שענה: "אני אוכל את ארוחת הערב כשאגיע הביתה". הנער חזר הביתה וסיפר לאימו אל כל מה שהיה לו ובעיקר על צאלח ואז התנהלה השיחה בין האם ולבנה:
האם : צאלח היה רעב. מדוע לא הזמנת אותו לארוחה?
הילד : חשבתי שלא תהיה מרוצה.
האם : אתה יודע שלעת ערב, יש להזמין כל אדם שעובר ליד ביתה לארוחה
זה מנהג כל ערבי. גם העני ביותר.
הילד : מצטער לאל ידעתי
האם : רוץ מהר אחרי צאלח ותזמין אותו לארוחה.
הילד רץ חזרה לדרך בה נפרד מצאלח. הוא מצא אותו יושב על החול, ראשו טמון בין ידיו והוא בוכה. הילד נגע בכתפיו של צאלח ואמר: "אימא שלי מזמינה אותך לארוחה. צאלח קם על רגליו, ניגב בכף ידו את דמעותיו ואמר "תודה, אין צורך, ראיתי שיש לכם הרבה אורחים ואולי אני מפריע? לא נעים לראות אותי במצב הזה!!". אך הילד הפציר בצאלח וצאלח נענה ברצון. הם הלכו יחד הביתה. אם הבית ראתה את צאלח במצב המביש שהיה בו. הורתה לו להיכנס למקלחת, להתרחץ, ללבוש כותנת חדשה של אחד הבנים שלה ונעליים שהתאימו לרגליו, ולאחר מכן ישב עם חברו ליד השולחן ואכלו יחד את ארוחת הערב בהנאה רבה. בשעת לילה מאוחרת צאלח חזר הביתה כשהוא נקי, עם כותנת חדשה ושבע. הילד חזר לאימו שהיתה עסוקה בלימוד בנותיה כיצד לבשל אורז. הילד פנה לאימו:
"למה צאלח לא אכל בביתו את ארוחת הערב?"
ענתה :" כי הוא ראה את האורחים הרבים שבאים אלינו וידע שמוגשת
ארוחה דשנה ורצה לזכות במעט ממנה"
הילד : "אז למה אני לא הולך לשכנים לאכול כשהם עורכים מסיבה?"
האם : "כי אנו, ברוך השם, איננו צריכים את האוכל של השכנים. אביך
מרווח מספיק כדי שלא יהיה לנו מחסור"
הילד : אז לצאלח אין אבא עשיר? האם הוא חי במחסור? האם הוא עני
ואביון? האם כל כך עני עש שאינו מוציא פת לחם?
ואביון : "לצערי זה המצב. אני שמחה שעזרנו לו".
אתם בטח שאולים:
"למה המחבר לא נתן שם לילד?
מדוע נתן שם לצאלח ולילד לא נתן?
אני אענה לכם:
"זה הסיפור שלי ואני רשאי לעשות בו כל מה שאני רוצה. אני לא רציתי לתת שם לילד, וזו זכותי. אתם רשאים לא לקרוא את מה שאני כותב. לא מדובר בילד אחד: מדובר בשני ילדים, אחד מהם הוא צאלח שמשתמש בזר פרחי הבר כדי לזכות בארוחה, והשני הוא הילד שאצלו מצא את ההזדמנות לאכול ארוחה דשנה. האמת היא שאני עצמי לא ידעתי מה שם הילד או הילדים. אבל אם אתם מתעקשים על שם לילד אז אני נותן לו את השם: אמין.
לא השמות עניינו אותי.
המעניין אותי הוא המצב של שני הילדים:
צאלח שמצרים מלאה בכמותו, עני ואביון, מסכן וחסר סיכוי כלשהו לזכות במעט אוכל שישביע את רעבונו.
צאלח ושכמותו שאינם מרווחים את אשר הם חייבים להוציא כדי להתקיים.
צאלח וכמותו אשר משרתים את מצרים בכל ליבם ובכל מאודם ומצרים אינה מחזירה להם אפילו מעט אורז או קמח כדי להתקיים.
צאלח שאינו יודע אם בערב יהיה לו מה לאכול.
צאלח ומאות אלפים כמוהו בכל כפר ובכל עיר במצרים
צאלח ומאות אלפים כמוהו המשועבדים על ידי השליטים והעשירים
לעומת זאת, אמין!!!!
כן זה השם שאני מעניק לילד ומהיום הוא אמין.
אמין זה וכמותו, הנהנים מרווחה ועושר, ממעמד ומכבוד
הם מיעוט במצרים.
אבל הם מאוד מורגשים.
בלעדיהם לא יקום דבר במצרים כולה.
הם המעניקים לצאלח את ארוחותיו ואת קיומו
והם הדואגים שמצב האומללות שלו יישאר כך לעולם.
כי רק כך הם יכולים לשלוט.
רק כך ומאומללותו של צאלח הם פורחים ומתעשרים.
כי רק כך הם יכולים לשלוט.
לכל שליט חייב להיות נשלט
השליט הוא אמין ושכמותו
הוא השולט והוא הנותן את הטון
כאמור שליט חייב לשלוט
והנשלט הוא צאלח.
יש כלל ידוע במצרים:
השולטים והנשלטים,
חסרי כל והמתעשרים.
בעלי אחוזות שאינם יודעים מה לעשות בכספם
ופלאחים אומללים שאינם מוציאם את לחמם למרות שהם עובדים בפרך
זו המציאות!!!
וזו היא מצרים!!
אם אתם מקבלים את דבריי,
אז מאשיך בסיפורו צאלח:
ובכן, צאלח לאחר הארוחה חדשנה הלך בדרך חזרה הביתה. נהנה וטוב לב, מביט אל הבגד החדש ואל הנעלים שמעלום לא נעל, הלך כשהוא מזמר לו ושר מרוב שמחה.
אמין חזר הביתה וסיפר לאמו "חלידהה". כך החלטתי לקרוא לה, היא נשקה לבנה אמין ונתנה לו 2 גרושים כדי שיקנה מה שהוא רוצה. אמין אמר "אקנה רק בגרוש אחד והגרוש השני אתן לצאלח" חליצ'ה היתה מרוצה.
למחרת מיהר אמין לחדר של השיך שם לימדו את הילדים פרקי קוראן בנוסף לקריאה ולכתיבה.
כיוון שבית ספר לא היה בכפר.
והשלטים לא רצו שהילדים ילמדו וימרדו בהם.
רצו אותם שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים,
ובכך יפגיננו את עליונותם.
השליטים פחדו פחד מוות מנשלטים מלומדים
הם ידעו כי אם הנשלטים ילמדו הם ימרדו בהם
הם יחוללו מהפכה ויקבלו את השלטון לידם
ואז הנשלטים ייהפכו לשולטים
ולכן אין בתי ספר בכפרים.
הוא חיפש את צאלח אך צאלח לא היה בחדר. הוא בכלל לא הופיע ללימודים.
כאן אני הכל יכול!!
אני יצרתי את צאלח ואת אמין
ואני יכול לשלוט כיצד להמשיך.
אני יכול לכתוב כי:
צאלח היה יתום מאם וכי אביו נישא שנית לאישה רעה שמיררה אל חייו של צאלח ואת חיי אביו .
אני יכול לכתוב כי אביו של צאלח גירש את אשתו ונישא לאישה אחרת
אני יכול לכתוב כי אימו של צאלח היתה אישה רעה, צעקנית ושתלטנית
ולכן אביו של צאלח גירש אותה ונישא אישה שנייה.
אני יכול לכתוב שאימו של צאלח נישאה בפעם השנייה,
או אפילו בשלישית וברביעית ושכל הבעלים גירשו אותה עקב רודנותה.
אך לא אלאה אתכם ואבחר בסיום שיהיה מקובל עליכם:
אימו של צאלח נישאה בפעם השנייה לאלמן, עני את טוב לב. ילדה לאביו ילד אחד שקראה לו" סעיד". סעיד היה אח חורג לצאלח.
כשצאלח חזר הביתה, נהנה וטוב לב, אימו חיכתה לו וצעקה בהפתעה:
"מה קרה לך?
לאין נעלמת?
מה כל כך טוב לך?
מי נתן לך את הבגד היפה הזה? ואת הנעליים?
האם גנבת אותם?
הוא סיפר לה את כל אשר עבר עליו. היא הביטה אל צאלח והביטה אל סעיד. סעיד ישן על ערימת תבן כשהוא לבוש בכותנת קרועה ומזוהמת, האם הביטה פעם אל הבגד החדש של צאלח ופעם אל הבגד המזוהם של סעיד. והחליטה: הבגד החדש יהיה של סעיד. צאלח התנגד אך אימו הסירה מעליו בכוח את הבגד ואת הנעליים ולהבישה בהם שאת סעיד. זה לא הספיק לה והתנפלה על צאלח במכות נמרצות בעקבותיהם לא היה מסוגל ללכת לחדר ללמוד. אמין הלך אליו הביתה כדדי לבדוק מה קרה. הוא ראה את צאלח, יושב על החול ובוכה. כולו חבול ופצעים כיסו את רוב אבריו. זבובים עטו על הפצעים ולצאלח לא היה כוח לגרשם. איש מלבדו לא היה בבית.
אמין לקח את צאלח ואמר לו: "אתה בא עמי הביתה.
אתה תחיה עמנו בבית ותגור יחד עמי בחדר ויהיה לך הכל".
שני הילדים הלכו בדרך לביתו של אמין. בעוברם ליד מסילת הברזל ראו מהומה: המון אנשים בוכים וצורחים. צאלח ואמין התקדמו וראו : גופה מבותרת של ילד קטן, מכוסה בכותנת החדשה שהיתה של צאלח. כל הכותנת מוכתמת בדם: אמין נזעק: "ראה את הכותנת של הילד היא דומה לכותנת שנתתי לך". צאלח לא הגיב והביט אל האישה שישבה ליד גופת הילד ויללה בקול שובר לבבות:
"סעיד, בני סעיד,
למה הלכת? למה עזבת אותי אם שכולה:
"אוי סעיד שלי, הרכבת דרסה את בני,
היא לקחה לי את סעיד!!!
אוי לי לא אראה את סעיד עוד".
אמין שאל את צאלח:
"מי הילד הזה?
מי זו אימו שמיללת?
אתה מכיר אותם?
צאלח רק בהה ולא הגיב
לא ענה לשאילותיו של אמין
רק הביט שאת הגופה המבותרת
ואל האם המייללת.
עמד כך ולא זז ממקומו.
כעת אני המחבר, פונה אליכם הקרואים:
איך אתם רוצים שאסיים:
צאלח יחבק את אימו ויחזירה הביתה?
שהאם תראה את צאלח ותתנפל עליו
שצאלח יתעלם מאימו?
ובכן מאחר ואתם לא רוצים להחליט על סיום סיפור שאני יצרתי אותו,
אני מחליט לסיים כך.
צאלח ואמין ראו את המחזה הנורא הזה,
אך הם המשיכו בדרך לביתו של אמין
כאילו העניין אינו שייך לצאלח בכלל
זו הנקמה המתוקה של צאלח.
כעבור מספר חדשים ולקראת שנת הלימודים הקרובה. אמין וצאלח נשלחו ללמוד בבית ספר פרטי בקהיר.
כך שבעוד מספר שנים יהיה פחות צאלח
ויהיה ילד שהיה נשלט והפך לילד מוצלח.
ילדים כאלה יחוללו את המהפכה
הם יהיו השליטים
והם ישלטו על אלה שהיו שולטים.
תגובות (0)