הבקרים שלה
התעוררתי.
לעוד בוקר מיותר וחסר תועלת.
ריח הפנקייק שהכינה רוזה הטבחית נישא למרחקים, והגיע עד לחדרי, אשר רחוק מהמטבח 3 קומות, והיה הדבר היחידי המעודד בחיי – הריח של פנקייק הבוקר.
פנקייק זה טעים… במיוחד לילדות בנות 10.
ולמה בוקר מיותר וחסר תועלת אתם שואלים?
זה כבר סיפור בפני עצמו…
עד גיל 5, אמי היתה חברתי הטובה ביותר, לינדה, שמה.
אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר בעולם.
את כל החוויות הטובות ביותר בחיי, צברתי ביחד איתה.
והיא הייתה מוכנה לעשות בשבילי הכל.
כמו בפעם ההיא, שכאשר הייתי קטנה ואמי החזיקה אותי, היא מעדה ונפלה על שולחן זכוכית, שכמובן התנפץ.
היא הגנה עלי ודחפה אותי חזק יותר, לתוך חיקה.
איני נפגעתי לעומתה, שכל גופה חוסה פצעים ושברי זכוכית.
בחגיגת יום הולדתי החמישי, עם כל החברים, בדיוק כאשר עמדתי לכבות את הנרות, צלצל הטלפון. בשיחה הזאתי הגיעו הבשורות, ששינו את חיי.
אמי ענתה לטלפון.
לאחר דיבור מהיר של איש עם קול נמוך, צרחה משמחה, ולאחר מכן מיהרה לחדרה והחלה לסדר מסמכים.
הרגשתי את הדמעות, שממהרות לעלות ולכסות את עיניי.
הייתי מושפלת.
לגמרי.
מיד פתחתי בריצה אל חדרי, כאשר כל חברי ואורחי המסיבה נותרו המומים מאחורי.
"דבר כזה עוד לא ראיתי…" שמעתי חלק ממשפט שהורה אחד אמר לילדו.
כאשר הגעתי אליו, נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת.
החדר היה חשוך, ורק האור הקלוש שעבר דרך הווילונות האיר את החדר.
הסתגרתי שם במשך 3 שעות.
ללא שתיה ואוכל.
גוועתי ברעב, בטני קרקרה.
הרצון לדעת
סובבתי את המפתח בכיוון ההפוך ויצאתי מהחדר.
הייתה זו שעת שקיעה, ומהחלוןהבלגי הגדול במסדרון נשקפו השמיים, שהיו צבועים בכחול-סגול-אדום, ונראו כאילו אמן משך את מכחולו וצייר עליהם.
אורה החזק של נורת הפלורסנט התלויה צרב את עיני, לעומת החושך ששרר בחדרי.
ירדתי לקומת הכניסה, וחיפשתי אורח, אדם, נפש חיה שאוכל להמשיך לחגוג איתה את מסיבתי.
אך אף אורח לא נשאר בבית, כולם הלכו.
הנירות של העוגה היו כבר כבויים, והסתלסל מהם עשן אפור וסמיך, כנראה
כובו לא מזמן.
וויתרתי בחיפוש, הרי למה שמישהו יחכה 3 שעות עד שהגברת תועיל לצאת מחדרה…
במקום, הלכתי בכל הקומה, תרתי אחר אמי, כדי לדעת מהן הבשורות שבגללן נהרסה חגיגת יום הולדתי החמישי.
ככל שחשבתי יותר על שיחת הטלפון ועל אמי, גדל וגבר כעסי, ושוב עלו דמעות בעיני.
השתדלתי לא לבכות, לפחות לא עכשיו, לאחר כל הצרות שעוללתי.
אבל בעצם… זאת לא הייתה אשמתי… נכון…?
בכל הקומה חיפשתי, אך לא מצאתי את לינדה, אפילו לא בחדר העבודה.
החלטתי ללכת לחדר השינה שלה, אולי אמצא אותה שם.
עליתי במדרגות בכבדות.
מדרגה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, חמישית… פה כבר נאבדתי…
לאחר 10 דקות מייגעות, סיימתי לעלות את המדרגות הלולייניות הרבות והתקדמתי במסדרון הארוך אל עבר דלת חדרה של לינדה.
על קירות המסדרון היו תלויות תמונות רבות, בהן מופיעות אני ואמי, והרבה תמונות בהן מופיע גבר נאה וחסון , שאינו היה מוכר לי.
הרבה פעמים תהיתי אם הוא אבי.
הרבה פעמים אם בכלל היה לי פעם אבא.
ניסיתי לדמיין אותו פעמים רבות, בפרצופים שונים, בגדים שונים, תכונות שונות.
את לינדה לא יכולתי לשאול, כיוון שכל פעם שהעלתי את הנושא, היא מצאה דרך אחרת להתחמק ממנו.
לאחר מחשבות ותהיות רבות, שגרמו לכעסי להישכח מעט, הגעתי לדלת חדרה הלבן של אמי. בעטתי בדלת בחוזקה.
כאב התחיל להתפשט במורד רגלי, חזק ומייסר, ומיד הצטערתי על כך…
הדלת נפתחה, וגילתה את החדר.
מראהו תמיד הרגיע אותי, אף על פי שלא נהגתי להכנס לחדר פעמים רבות.
החדר היה גדול, קירותיו לבנים, חלקם מרוחים בנצנצים עדינים, שנצצו בחינניות.
על הקיר משמאל נתלתה מראה גדולה ומרשימה, ומתחתיה שידת איפור עם שפורפרות צבעוניות רבות, בקבוקים שקופים אשר הדיפו ריח משכר, אין ספור גווני צלליות ועוד דברים שאיני מכירה.
בקיר הימני היתה דלת גדולה, לבנה גם היא, שהובילה לחדר האמבטיה, ומשמאלה, דלת שניה, שהובילה לחדר ההלבשה הגדול.
על הקיר הקדמי, שהיה ממש למולי, היה חלון גדול, וממנו נשקפו מאות כוכבים נוצצים, שהיו זרועים בשמיים ודמו לנצנצים שעל הקיר.
כבר שקעה השמש, כנראה, הסקתי.
על התקרה היתה תלויה נברשת ענקית, וממנה השתלשלו עשרות קריסטלים קטנים ומלוטשים, שגרמו לאור שהיא מפיצה להתפזר לכיוונים שונים.
מאחורי הנברשת, היתה תלויה כילה מרשת לבנה, שהקיפה חלק קדמי של מיטת אפיריון גדולה, גם היא לבנה, אלא מה.
על המיטה נחו שש כריות אפורות, גדולות, ורכות, מניסיון…
באמצע המיטה, נחה לה אמי, ודפדפה במגזין דוגמניות, ואינה הבחינה בי, עד עכשיו.
כאשר ראתה אותי מזווית עינה, הסבה את מבטה מהמגזין אלי.
תגובות (3)
לפי דעתי הפתיחה הייתה קצת ארוכה ומשעממת
אבל כעיקרון הייתי רוצה לקרוא את זה אז
תמשיכי!
בערך מאיפה עד איפה? חחח אני רוצה שזה יהיה מושלם ואני לא יכולה לתת לעצמי חוות דעת נורמלית כי כל דבר שכתבתי נראה לי כמו רב מכר עולמי חחח…
תמשיכי הוא מהמם רק פרטים דמויות אם את יכולה לפרט יותר ככה יותר קל לקרוא אני אומרת לך את דעתי כקוראת (אני לא כותבת) כך יהיה יותר קל אבל זה מהמם