רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 27

בפרק הקודם-
הסתכלתי על דניאל, הוא לא היה שם, לאן הוא הלך? ועוד בזמן כזה. לנטוש אותי זאת לא החלטה חכמה.
שמעתי את דניאל צורח ורצתי לכיוון אמצע היער. לא האמנתי למראה עיניי. הסתבכתי בגדול, ולא רק אני אלא גם דניאל. אנחנו כ"כ מתים. ולשם שינוי לא במובן המטאפורי של המשפט.

פרק 27-
דניאל היה שם מוקף בזאבים כשמקיפים אותו זאבים, ולא סתם זאבים אלא זאבים ענקיים.
"דניאל!!!" צרחתי. הוא הסתכל עלי וגם חלק מהזאבים הסתכלו. הם מבינים מה אני אומרת? זה בכלל אפשרי שחיות יבינו בני אדם?
הכלבלב שבידי התחיל לנבוח, יש לו נביחות חזקות יחסית לגודל שלו.
"רוני, עופי מפה כמה שיותר מהר" צעק לי כששלושה זאבים החלו מתקדמים לכיווני.
"אבל מה אתך?" צרחתי לו.
"אני אסתדר, את חייבת ללכת. תחזרי לפנימייה" צעק ואני הלכתי שתי צעדים אחורה. אבל לא יכולתי לנטוש אותו, אני חייבת לו את חיי.
"סליחה דניאל" מלמלתי והורדתי את הכלב בקטן ליד עץ ואמרתי לו להישאר שם.
ידעתי שאני הולכת להתחרט על מה שאני עושה עכשיו, להתחרט בגדול. אפשר להגיד שאני הולכת לעשות את כול מה שאמרו לנו *לא* לעשות כשיש זאבים בסביבה. חבל שהכוח המוזר והמפחיד ברמות שלי לא יעבוד כי הם מוטציות, לפחות אני בטוחה ב-99% שהם מוטציות.
התחלתי לרוץ לכיוונם מנופפת בידי.
"היי אתם!! תראו אותי!! אני עושה תנועות חדות והמון רעש!" צרחתי אליהם.
הם השאר הסתובבו אלי וזינקו לעברי חוץ משניים שלוש זאבים שנשארו לעשות אלוהים יודע מה לדניאל. אבל עכשיו אכלתי אותה, רודפים אחרי לפחות חמישה מוטציות ענקיות.
הגברתי את המהירות וטסתי כשהם אחרי. ממש לא נגמר לי האנדרנלין אבל הם היו מהירים ממני. ראיתי בהמשך עץ שיכולתי לטפס עליו, אני מקווה שאצליח להגיע עד אליו.
הזאבים יללו ונהמו מאחורי ושמעתי את הזרדים מתנפצים מתחת לכפות רגליהם. על החיים ועל המוות, הגברתי את המהירות כמה שיכולתי והתחלתי לטפס על העץ.
עד שלא הגעתי לגובה שנראה לי מספיק גבוהה לא עצרתי, אחרי שהגעתי לגובה כזה יכולתי לראות עד כמה קרובים הם, כול שנייה הם יגיעו לעץ.
הם הגיעו לעץ והחלו לשרוט את העץ עד שהגיע אחד שחור וגדול ופקד עליהם לעשות סוג של פרמידה. איך לעזאזל זה קרה?! אה, כמובן, איך יכולתי לשכוח שהם לא זאבים. חכמה שכמותי.
התחלתי לטפס גבוהה יותר אך הענפים היו יותר ויותר דקים והזאבים היו רבים וגדולים. אני חייבת לטפס כמה שיותר גבוהה. לעזאזל איתך דניאל! היית חייב להגיד לי לברוח כדי שאעשה ההפך וגם להסתבך מההתחלה!?
הגעתי גבוהה, כמעט עד צמרת העץ – שלא היה העץ הכי גבוהה- והזאב השחור והכי גדול הגיע ממש למולי. הוא הסתכל לי בעיניים ואני בשלו, היה בעניו משהו אנושי. כמובן זה לא אפשרי בשום אופן. עניו היו חומות כהות עם ניצוץ מיוחד.
"אלוהים התחלתי להזות דברים." מילמלתי וראיתי שהזאב מתכנן משהו. ראיתי עץ קרוב עם ענף יציב. אני מקווה מאוד שאצליח לקפוץ אליו לפני שיאכלו אותי בעודי בחיים.
"אלוהים אם אני אמות אני רוצה שתדע שאני אנטור לך על זה טינה לנצח" אמרתי והזאבים הסתכלו עלי במבט מבולבל. אני משתגעת.
התכוננתי והוספתי "על החיים ועל המוות" צרחתי ובתחילת המילה האחרונה קפצתי לענף ההוא. זה היה אחד הדברים הכי מפחידים שיש. לפחות ניצלתי. בקושי. עכשיו אני תלויה עם הידיים על הענף והגוף למטה.
ניסיתי למשוך את עצמי למעלה ללא הצלחה רבה. בינתיים ראיתי את הזאבים יורדים אחד מין השני ובאים לקראתי. והעיניים שלהם הלחיצו אותי, אני חושבת שאני משתגעת לגמרי.
אוקי רוני, תנשמי עמוק. אין להם עיניים אנושיות, את מדמיינת, זה הכול. תנסי לא להשתגע עכשיו תטפלי בזה אח"כ עכשיו: באמא שלך תעלי על הענף הזה לפני שאת מתה.
איזה מחשבות נחמדות יש לי, ממש מחשבות המאה.
הזאבים החלו להתאסף מתחתי, העליתי בהרבה כוחות רגל אחת למעלה והם הסתכלו עלי כאילו חשו בתנועותי. הם עצרו והסתכלו עלי מנסה לעלות. אין להם משהו יותר טוב לעשות?!
העליתי את שאר גופי אל הענף והתיישבתי עליו לרגע, אוספת כוחות בזמן שהם ממשיכים להסתכל עלי. טוב, מה?! נהייתי מופע?!
ראיתי משהו זז על העץ שהייתי עליו מקודם ונלחצתי. הסתכלתי טוב יותר וראיתי שזה דניאל.
"לעזאזל איתך! אתה רוצה לעשות לי התקף לב?" צעקתי עליו.
"בואי כבר, אין זמן. צריך ללכת מפה לפני שהזאבים יגיעו לפה." אמר.
"נראה לך?! אתה יודע מה עברתי רק בגללך?" שאלתי אותו שאלה רטורית.
דניאל אמר משהו אבל הסתכלתי למטה על הזאבים שנראו כאילו הם מקשיבים לשיחה שלי ושל דניאל.
"מה? אמרת משהו?" שאלתי.
"כן, מה עם הכלב הזה שלך. יש שם עדיין זאבים, הם עלולים להרוג אותו" חזר על דבריו.
נלחצתי. אף אחד לא יגע בכלב ללא השם שלי.
ירדתי במהירות מהעץ ולפני שדניאל הספיק לרדת אני כבר רצתי במהירות לכיוון אותו מקום. אני לא הולכת לתת לאף אחד לגעת בכלבלב שלי.
"כלבלב!! איפה אתה?? בוא הנה" צרחתי בעודי ממשיכה לרוץ לאותו מקום, דניאל היה אחרי ואני די בטוחה שגם הזאבים.
הגעתי לאותו העץ שבו היה הכלבלב ולא ראיתי אותו, פחדתי שקרה לו משהו.
ראיתי עקבות קטנות והלכתי לאן שהובילו. כשהגעתי לסופן ראיתי את הכלבלב שוכב מדמם וזאב אחד מעליו. לא יכולתי לראות זאת.|
דניאל קרא בשמי וחיפש אותי אך אני עשיתי את אותו דבר מטומטם שעשיתי עם דניאל.
"היי אתם! תעזבו אותו.1" קראתי לעבר הזאבים כאילו יבינו אותי ורצתי לקחת את הכלבלב.
אחד מהזאבים נהם לעברי אך לא היה לי אכפת והמשכתי לרוץ לכיוון הכלבלב. כשהגעתי אליו ראיתי נשיכה בגבו והרמתי אותו. ליטפתי את ראשו הקטן.
"אל תדאג, הכול יהיה בסדר" אמרתי ושמעתי רעש של זרדים נמעכים מאוחרי ולאחריו נהמה.