הצרות שלי עם בנים – פרק ג': דייט, פיג'מה ונעלי בית פרוותיות

זאת הייתה הודעה משון, הרגשתי איך ליבי הולם בחוזקה. "היי לירי, מקווה שאת מסתדרת בבית הספר החדש, בא לך ללכת איתי לאכול פיצה היום?" כמעט ניתרתי מרוב אושר. אך שמחתי נקתעה במהרה על ידי הצלצול, תוך שניות ספורות עשרות תלמידים יצאו באושר מהכיתות "הנה הסגולה!" שמעתי קול מעצבן, ניסיתי לא להעלב והתעלמתי. דנה יצאה מהכיתה וסיפרה לי שהמורה המשיכה לרדת עליי גם אחרי שהיא העיפה אותי "היא אמרה שאת על הכוונת שלה ושהיא לא תתן לך להוציא מילה." לא הגבתי על זה וירדנו בשקט לחצר. "שכחתי לספר לך על הבחור שפגשתי אתמול כשנסעתי באוטובוס מהמסיבה…" מלמלתי בעודי מחפשת בתיקי אחר כריך הגבינה. "פגשת מישהו ולא סיפרת לי?!" צעקה דנה. "לא כל העולם צריך לשמוע…" מלמלתי. "ואיך הוא נראה?" שאלה דנה "חתיך?".
"כן אפשר לומר," אמרתי "הוא ממש מיוחד אבל הוא מבוגר ממני."
"בן כמה הוא?" שאלה דנה. "הוא סיים י"ב בשנה שעברה והוא לא מתגייס בגלל בעיה רפואית." עניתי והתחלתי לאכול ברעבתנות מהכריך. "בנים מבוגרים זה מזה שווה!" אמרה דנה. " יש מצב אבל אני לא בטוחה שיתפתח משהו רומנטי…" מלמלתי.
"היה לך חבר בכלל?" שאלה דנה בלגלוג. "לא ממש…" מלמלתי והשפלתי את מבטי לרצפה. "אני מבטיחה לך שבקרוב יהיה לך." היא קרצה. "אגב, ראית איזה שווה מארק הזה?"
"כן, הוא ממש חתיך אבל הבעיה היא שהוא מורה." אמרתי בעצב. "מורה או לא מורה, מי אמר שאסור לנו להזיל עליו קצת ריר?" שאלה דנה בלגלוג. "אגב איך קוראים לבחור שפגשת? הוא כבר התקשר אלייך?" הוסיפה. "קוראים לו שון, והוא הציע שנפגש היום ונאכל פיצה." אמרתי. "סימסת לו בחזרה?"
"לא ממש…" אמרתי ותקעתי את עיניי בכריך שלה.
"אז למה את מחכה!!!" היא הפצירה בי ודחפה לידי את הנייד שלי שהנחתי מקודם על ידי.
עשיתי כבקשתה של דנה וסימסתי לו שאני מסכימה, תשובתו של שון הגיעה תוך דקות ספורות והוא אמר שהוא מסיים ללמוד בקורס בשבע ושהוא יסע ישר משם לפיצריה.
המשך היום עבר באיטיות, כל הזמן הבטתי בשעון שבפלאפון וספרתי את השעות, הדקות ומידי פעם גם את השניות עד לדייט הראשון שלי עם בן. כשחזרתי הביתה החלטתי לתפוס תנומה קצרה, כיוונתי את השעון המעורר לחמש וחצי ושקעתי בשינה עמוקה. כשהתעוררתי היה כבר חושך בחוץ, הבטתי בבהלה בשעון, השעה הייתה חמישה לשבע ואני נראית כמו מפלצת עם עיניים טרוטות ושיער פרוע. רצתי במהרה לארון הבגדים והוצאתי את הדבר הראשון שראיתי, סידרתי במהירות את שערי ודחפתי לתיק היד שלי חבילה של מנטוס מנטה. רצתי במהירות לכניסה. הלכתי במהירות לתחנת האוטובוס שהייתה ליד ביתי ועליתי לאוטובוס הראשון שראיתי, לאט לאט הבחנתי שאנשים מסתכלים עליי ומגחחים ולא הבנתי מה מצחיק. ירדתי מהאוטבוס והצחוקים המשיכו ולא הבנתי מה מצחיק אך כשהשפלתי את מבטי לרצפה ראיתי שאני נועלת את נעלי הבית עם הארנבים וגם לובשת את המכנסיים של הפיג'מה והכי גרוע שגם לבשתי את הטוניקה מכיתה ו' שהייתה פיצית עליי. שון פגש אולי בתחנת האוטובוס ונדהם "ואו…." הוא צחק "את מקורית." השפלתי את מבטי והסמקתי "לא התעוררתי בזמן ואני עדיין עייפה, לא שמתי לב מה אני לובשת."
"טוב לא נורא," מלמל שון "אין זמן להחליף כי המקום בפיצרייה משוריין לנו, בואי נכנס." נכנסו לפיצרייה וכל האנשים נעצו בי את עיניהן, הצחוקקים מילאו את חלל החדר. "אל תתייחסי, קחי את המעיל שלי." הוא אמר והושיט לי את מעיל העור שלו. הוא נראה מדהים למרות שהוא לא היה הבחור הכי יפה שראיתי, הוא לבש חולצה של להקת רוק ועל ידו השרירית היה קעקוע של נחש. המלצרית ניגשה לקבל את ההזמנות שלנו ופתאום ראיתי אותו נכנס למסעדה…