המומינים – המערה (והאוכל) ~מוקדש לאופיר~

~אפשר לקרוא רציתי להוסיף קודם…~

סנופקין הביט בשקיעה. הערב הייתה רוח נעימה בעמק המומינים. הוא נשען על מעקה הגשר והסתכל למים. מידי פעם עברו דגים קטנים בזרם.
"מה אתה עושה פה?" שאל מומין, שהיה לידו.
"אני עוזב מחר, אתה יודע. אני רוצה לזכור את הרגעים האחרונים שלי פה.."
הם התחילו לצעוד לעבר הבית של מומין.
"סנופקין, אתה נשאר לישון פה?" שאלה אמא של מומין כשנכנסו. הוא הוריד את כובעו הגדול שהיה בצבע ירוק ובעל נוצה כתומה ותלה אותו על המתלה. "לא, אני לא רוצה להטריח אותך, גברת מומין. אני ישב פה קצת עם מומין, מאי, סנורקה ויחזור לאוהל שלי." אמר והם עלו לחדרו של מומין.
"אז מה, סנופקין, אתה עדיין לא רוצה לקחת אותנו איתך למסע השנה?" אמרה מאי בקולה הצווחני.
"אני הולך רחוק והדרך קשה מאי, זה לא מסע בשבילכם." אמר והשקיף החוצה מהחלון שבחדר.
"בסדר," נכנע מאי "עם אתה אומר שזה קשה אז אני יאלץ לוותר…." הוא ידע לפי קולה שהיא לא באמת מתכוונת לוותר. היא מתכוונת לעקוב אחריו כשיצא.
הוא פתח את החלון ויצא החוצה. (דרך סולם אנשים הוא לא קפץ)
מומין ומאי ירדו למטה לאכול.
"איפה סנופקין?" שאלה גברת מומין בקול דואג כשראתה שהוא לא איתם. הם התיישבו ליד השולחן ושמו להם אוכל בצלחת.
"הוא כבר הלך. הוא לא מסכים לקחת אותנו איתו גם השנה. אוף" אמר מומין. "למה אמא?"
"כי רציתי להביא לו סל אוכל שהכנתי." אמרה והציגה את סל האוכל שלה על השולחן.
"אני יביא לו את זה !" אמר מומין (מנצל הזדמנויות שכמותו) ורץ החוצה לעבר האוהל של סנופקין.

~האוהל של סנופקין~ (איזה מעייף זה לכתוב סנופקין כל הזמן..)
"סנופקין? אתה עוד כאן?" שאל מומין.
"זה לא כאילו שהאוהל הזה גדול או משו… כן אני כאן." אמר סנופ'
"אמא שלי הביאה לך סל עם אוכל למחר" אמר והושיט לו את הסל. "אתה באמת לו נותן לי לבוא איתך? או שזה היה רק בשביל להוריד את מאי מהגב שלנו?" שאל מומין. סנופ' הסכים לו לבוא אבל כדי שמאי לא תחשוד, הם אמרו שגם למומין אסור לבוא.
"לא, ברור שאתה בא איתי, יש מישהו מיוחד שאני רוצה שתפגוש. הוא שמע עלייך רבות" אמר סנופ' .
מומין התחיל להתרגש.
"אז הבאת את התיק שלך?" שאל סנופ' והוציא את התיק שלו, ושם אותו על כתפיו.
"כן," הם יצאו מהאוהל והתחילו בהליכה. סנופ' אמר שהדרך ארוכה, אז הם רצו לצאת כמה שיותר מוקדם. הנוף חלף עליהם מהר בהליכה. הם ראו את הגבעות הירוקות של העמק נעלמות מעיניהם ומתחלפות במדברים והאזורים השטוחים.
"סנופ', לאן בדיוק אנחנו הולכים?" אזר אומץ מומין ושאל לבסוף. הם התקרבו למין מערה כזאת מחול. מערה ענקית.
"תכף תראה." אמר סנופ' והמשיך ללכת.
הם הגיעו למערה ומחזה מוזר מאוד נגלה לפניהם. במערה ישב סניף, שהיה קשור ברגליו ובידיו (ופפיון על זנבו) ולצידו ישב נער מתבגר שגרס מזון בכמויות שאפילו אבא של מומין לא היה מצליח לגמור.
"מי..היי.. מה קרה למזון?" שאל סנופקין והחווה בידו לאכול שהילד אכל.
"מה? אני רעב." אמר הילד. מומין ניסה לאמוד אותו אך לא ידע מאיפה להתחיל. הוא לא היה נמוך כמו מאי, אך לא גבוה כמו סנופקין; לא שמן כמוהם אך גם לא רזה כמו… טוב, לא רזה רזה.
"אז אתה הילד שרצה לפגוש אותי?" אמר.
"אתה מומין?" ענה, מתעלם.
"כן, למה?" שאל.
"למה אתה לא לבוש?" הסתקרן ושאל. הוא לא חשב שהוא יהיה …..
"אה, אפשר להשאיר את זה ליותר מאוחר, יש לנו דברים אחרים לדון עליהם." התערב סנופקין.
"היי!!! " שמעו פתאום קול צורח. "מה איתי?.?" זה היה סניף הקשור.
"למה הוא קשור?" שאל לפתע סנופ' את הילד.
"כי הוא לא רצה להביא לי קצת מהאוכל." ענה בזילזול והמשיך לאכול.
"אתה גומר את האוכל שלי!!" אמר וקפץ עליו. סנופ' והילד התחילו לריב בזמן שמומין התיישב ליד סניף והתחיל לתשאל אותו