מכתב ממוסקוה

מכתב ממוסקבה

אני לא בחורה יפה! יתכן ואנשים רואים בי כיפה, אך בעיני עצמי אני יודעת שאני לא יפה. כל חיי האמנתי בעובדה זו ולא חלמתי שאי-פעם משהו יתאהב בי.
היו לי שתי אהבות בחיי!
את שתי האהבות הצפנתי עמוק בתוך לבי. שתיהן היו אהבות אפלטוניות ולא מעשיות. בשתיהן אהבתי ולא גליתי את אהבתי. הבחורים אותם אהבתי לא ידעו ולא ניחשו שאני מאוהבת בהם. עד כדי כך הגיעו הדברים שהיו מגלים לי את קשריהם עם הבנות האחרות ואת אהבותיהם. הם ראו בי כחברה
והתייחסו אלי בהתאם לכך. בסופו של דבר שניהם נישאו לבנות אחרות. לי נשאר רק לבכות במסיבות הנישואין של אהוביי!

ביום אחד נפגשתי עם בחור במסיבה שנערכה בבית אחת החברות. איני יודעת כיצד ראיתי אותו יושב לצידי ומספר לי את סיפור חייו. יתכן שהופעתי משכה אנשים להתקרב אלי ולשוחח עמי אך אף פעם לא להתאהב בי. הוא סיפר לי כי הוא נוסע למוסקבה כדי ללמוד. במשך כל המסיבה היה רק עמי, שוחחנו רבות על כל מיני נושאים, בעיקר על נסיעות ועל לימודיו. בסוף הערב היינו לחברים. הוא ביקש: "
האם אוכל להתכתב עמך ממוסקבה?".
עניתי: "כמובן שאפשר. אין לי התנגדות".

והוא נסע!!
עבר שבוע וקבלתי ממנו מכתב ממוסקבה. לא האמנתי לעיני: בחור שהכרתי רק פעם אחת כותב לי מכתב. שמחתי מאוד והייתי מאושרת. הוא סיפר לי על נסיעתו, על לימודיו, על המצב במוסקבה הקפואה ועל געגועיו למולדת. ביקש שאמשיך להתכתב עמו. ישבתי ועניתי על מכתבו. ניסיתי לעודד אותו ולתת לו עצות כפי שאחות או אימא מייעצת. לא כתבתי דבר שחרג מהרגיל. אף מלה של אהבה. רק דברים שכותבים חברים.
ההתכתבות בינינו נמשכה בצורה רגילה. כל שבוע מכתב ממנו וכל שבוע תשובה ממני. כמובן שלא כתבנו אף פעם על אהבה. היינו חברים בלבד. חברים בלב ובנפש. אף פעם לא גלשנו לנושאים אישיים או רגשיים. הוא כתב כי נמאסו עליו החיים במוסקבה וכי הי מעדיף ללמוד בלונדון או לחזור למצרים. הוא סיפר לי על געגועיו למולדת, לנילוס, למלוכיה (מאכל מצרי נפוץ), לאנשים החמים וליחס האנושי. הוא אוהב את מצרים בכל לבו. את מצרים אומנם הוא אוהב, אך אותי לא יזכיר ולא במלת אהבה אחת!
עד שקבלתי ממנו מכתב קצר ביותר. רק מספר משפטים:
"אני אוהב אותך… אני אוהב אותך… איני יכול להסתיר את אהבתי יותר. החלטתי לחזור למצרים כדי לבקש את ידך מהוריך. אני רוצה בך כרעיה לכל החיים. אם את מסכימה, שלחי חי מברק דחוף".
כמעט אבדתי את שכלי מרוב שמחה.
זו מילת האהבה הראשונה ששמעתי מבחור בחיי!!
לא יכולתי לתאר לי כיצד בחור שראה אותי למספר שעות ורק פעם אחת יכול להתאהב בי ויציע לי נישואין. ללא מחשבה, ללא בדיקה מוקדמת עם עצמי, ללא ידיעה בטוחה אם אני אוהבת אותו או לא מיהרתי לשלוח לא מברק של מילה אחת בלבד: "אני מסכימה!".
הרגשתי את עצמי בעננים.
סוף סוף בחור חושב עלי!!
סוף סוף אני מבוקשת!!
הודעתי לכל חברותיי ולכל מכריי. הודעתי לקרובים. רציתי להודיע לכל העולם שאותי אוהבים ואותי מבקשים.

אך הוריי התנגדו.
הוא אינו ממעמדנו!!
הוא עני ולא יוכל לפרנס אותך!
אנו מתנגדים ולא נרשה לך להינשא לו.
התמרדי נגד החלטות הוריי. הייתי נחושה בהחלטתי. רציתי אותו. לא שאלתי את עצמי אם אני אהובת אותו. רק רציתי להרגיש שאני מבוקשת ושלי מצעים הצעת נישואין. להורי לא היתה ברירה והם הסכימו לארוסיי ממנו. היינו מאורסים. נפגשנו כל יום למספר שעות. רק אז התחלתי לשאול את עצמי באמת: האם אני אוהבת אותו?
ניסיתי בכל כוחי לדחות את המחשבה על שאלה זו,
אך היא חזרה להציק לי:
האם אני באמת אוהבת אותו?
התחלתי לעקוב אחר רגשותיי!!
כשהוא מחזיק בידי, איני מרגישה משהו מיחד. איני רועדת, חום גופו אינו חודר אלי. ההרגשה היא כמו להחזיק בידו של חבר או חברה. נשיקותיוי לא עוררו אותי, ההפך הוא הנכון, רציתי שיפסיק לנשק אותי, לא סבלתי את נשיקותיו ואת קרבתו אלי.
אז ידעתי כי איני אוהבת אותו!!
לי נראה שגם לו היה אותו רגש! גם הוא לא אהב אותי באמת! גם הוא לא ידע כיצד נקלע למצב המביש הזה!! שנינו ידענו כי איננו אוהבים ולא ידענו כיצד לנתק את הקשר בנינו.
פגישותינו התמעטו!!
לא חיכיתי לו!

פתאום גליתי שאיני סובלת אותו. לא סבלתי את הדרך בה אכל, הדרך בה בחר את עניבותיו. כל הרגל או מעשה שלו גרם לי למבוכה ולדחייה מוחלטת. נראה לי שגם לו היה אותו רגש כלפי. גם הוא לא סבל את התנהגותי ואת הדרך בה בחרתי את בגדיי והדרך בה דברתי. שנינו ידענו כי האירוסין שלנו לא יחזיקו מעמד וכי לעולם לא נוכל לחיות יחד. הרגשנו צורך להפסיק את הקשר בינינו בדרכי נועם ובהסכמה, אך לא העזנו לומר זאת אחד לשני. אני חיכיתי שהוא יתחיל והוא חיכה שאני אתחיל. אז החלטתי החלטה סופית שאני אהיה היוזמת.
פניתי אליו ואמרתי:
"נראה לי שמוטב לעשות פסק זמן ביחסנו!"
"מה כוונתך?" שאל.
"אני אומרת שנודיע על ביטול האירוסין שלנו". עניתי.
הוא הביט לעברי וענה:
"אם זה רצונך אין לי התנגדות".
"זה רצון שנינו. גם אתה רוצה בזאת, נכון?". אמרתי.
"נכון. אני מעריך אותך כחברה טובה. אין לי רגשי-אהבה אליך".
וכך היה. הודענו על ביטול האירוסין והוקל לשנינו. לאחר מחשבה עמוקה גליתי את האמת לסיבת הקשר בינינו:
הוא רצה את הקשר כדי לפצות את עצמו על השהייה במוסקבה הקפאה והמנוכרת.
הוא רצה את הקשר כי התגעגע למולדת וליחס החם והלבבי של בני-עמו.
אני רציתי את הקשר כיוון שהוא היה הראשון שרצה בי.
הראשון שהביע מלות אהבה כלפי.
אני בחורה לא יפה.
כשהציע לי את אהבתו קפצתי על המציאה בלי לחשוב.
כעבור מספר חדשים הוא חזר ללימודיו במוסקבה.
המשכנו את ההתכתבות בינינו!
הפעם רק כחברים!
לא כאוהבים!!
שנינו מחכים לאהבה!
האם תבוא אהבה אמתית?
איני יודעת!!