הרוע נמצא מתחת לפנס

ספר זה מוקדש לכל הילדים באשר הם, תמימים ומושלמים, שטומנים בחובם את העתיד של העולם.

1987 הקדמה
כאן נולדתי. בפעימה האחרונה של השנה, קצת אחרי חנוכה. הגחתי לאויר העולם בלידת עכוז, בלי חמצן, שלושה חודשים באינקובאטור, מתנדנדת בין חיים ללא-חיים. בת לשני הורים צעירים, כל כך צעירים, מבולבלים, עם משפחות מלחיצות וקשות משני הצדדים. אף אחד לא תכנן שאוולד, אף אחד עוד לא ידע מה יהיו ההשלכות של הלידה שלי, אבל כולם היו מוכנים ומזומנים להעביר ביקורת כאוות נפשם.
אז מה היו לנו שם? אמא אחת, בת לאבא ניצול מלח"ע השנייה, ואמא ניצולת מחנה ריכוז. ואבא אחד, שברח בגיל 18 ממשפחה חרדית, רק כדי להתחתן ברבנות שנתיים אחרי "כי הוא הכניס מישהי להריון וחייבים לעשות חתונה".
וכמו שזה נשמע, ככה זה גם נראה. אנדרולומוסיה של תרבויות והתנהגויות שונות, התנגשויות בין השקפות עולם הפוכות, שמשון הגיבור אמר שמעז יצא מתוק. הוא עוד לא טעם את המרירות שיצאה אצלנו. כמה שנאה יכולה להיות למי ששונה ממך, וכמה מאוים אתה יכול להרגיש מדברים שאינך מכיר. אך הצביעות, לעומת תכונות רבות אחרות, מתבטאת בכל חברה אנושית באשר היא. ואת זה למדתי בדרך המאוד קשה. כיום, לאחר 25 שנים של כעס והתחשבנות, הגעתי למסקנה כי ההתמודדות הכי נכונה תהיה פשוט לכתוב על זה ספר. מי יודע, אולי מישהו שעבר את אותם הדברים כמוני יקרא את הספר, ויבין שהוא לא לבד. וככה יותר קל להתמודד, ביחד.
אז… נתחיל?
קודם כל, תודה לכל מי שקורא את הספר. זה בכלל לא מובן מאליו מצד אנשים להתעניין בסבל של אדם אחר, מעבר לשיחת סמול טוק. ואם מישהו יקרא את הספר, ויעשה שינוי לטובה בחייו ובחיי ילדיו, הרי שמטרתי הושגה, והעולם הפך להיות מקום קצת יותר נחמד לגור בו.
אז כמו שאמרתי, נולדתי בסוף 1987 כתוצאה מהריון לא רצוי, בת להורים בני 20 שעוד לא התחילו את החיים. שניהם, לצערי (ולצערם) הגיעו ממשפחות מאוד נוקשות, ששיטות החינוך שלהן כללו מכות, השפלות, איומים והפחדות על בסיס קבוע. אני מאמינה שזה מעט מאוד ממה שקרה באמת, ובפועל יש דברים שלא מספרים לי כדי לא להעציב אותי. אבל זה מספיק מידע כדי לעשות לעצמי סדר בראש ולהבין איך הגעתי למי שאני כיום.
המשפחה של אבי היא חרדית, והמשפחה של אמי היא אמנם מסורתית על גבול החילוניות, אך לפני יותר מ-20 שנים עוד הייתה קונוטוציה מאוד שלילית להבאת ילד בלי נישואים, לכן, כשאמי גילתה שהיא בהריון והחליטה שהיא ממשיכה אותו, שני הצדדים הפעילו לחצים על הוריי להתחתן. היום כבר יותר קל לי להבין שלעמוד בכזה לחץ זו משימה קשה עד בלתי אפשרית. והוריי אכן התחתנו בחתונה דתית, בלי אהבה, בלי הבנה של מוסד הנישואין. פשוט, התחתנו. אמא שלי התעקשה לגדל אותי במשפחתה, ועל כך אני מודה לה, כי פחדתי מכל כך הרבה אנשים בילדות, שאם הייתי צריכה לפחד גם מאלוהים, כנראה שהנפש שלי לא הייתה עומדת בעומס.
מהרגע שנולדתי עד הגירושין (גיל 7 לערך) יש לי הבזקים מאוד בודדים. סבא, סבתא, שלושה דודים, בית קרקע של עמידר, או כדברי אבא שלי, "אורווה". גשם מטפטף מהתקרה בחורף, קירות לוהטים בקיץ. ארונות ירוקים דהויים, אורז יבש עם המון קטשופ, תרנגולות בחצר. נשמע כל כך פשוט וכפרי. זה היה יכול להיות בית קטן בערבה, אם לא היו גרים בו אנשים שהפכו את חיי לגיהנום עלי אדמות.
עם סבא שלי, בנימין, שכבר נפטר, יש לי התחשבנות כאורך הגלות, קשה לי מאוד לומר עליו "זכרונו לברכה", כי אין שום ברכה בזיכרון שלו.
אפשר לומר שזה לא פייר לכתוב עכשיו את הספר, כשהאדם שמאשימים אותו כבר לא יכול להגיב ולהגן על עצמו. אבל מה לעשות, לא פיירים החיים האלה ומי כמוני יודעת. המוות לא נותן תעודת פטור מכל מה שעשית רע בחיים, ואם יש עולם הבא וכל הנשמות יושבות שם ומדברות, אני מאוד מקווה שהוא יושב שם עכשיו ואומר "אולי לא הייתי צריך להתנהג ככה, כי דפקתי לילדים את המוח".
אז מה הוא עשה לי? טוב, האמת שזה לא היה מופנה כלפיי באופן אישי, אבל מתוך עיניים של ילד, אין באמת אפשרות לעשות הפרדה בין אלימות שנובעת מבעיות אישיות של הבנאדם האלים, לבין אלימות שנובעת מהתנהגות של הילד. במיוחד כששאר המבוגרים מפנים אליך מבט נוקב, ומזרזים אותך "להיות בשקט!", אתה מבין שלא משנה מה, אתה פשוט צריך לשבת עכשיו על הרצפה מאחורי הארון, ולהיזהר שלא יעוף עליך משהו, אה כן, ולבהות בארון כדי להתנתק מהסיטואציה. ככה הגעתי למסקנה שהצבע הירוק באמת דהוי.
הכעסים שלו, מהתמונות שנצרבו בזכרוני, היו חסרי פרופורציה. כל פעם שהוא הרגיש שלא מקשיבים למה שהוא אומר, הוא היה תופס את כלי הזכוכית שהיה הכי קרוב אליו, שובר בזעם על הרצפה. אז הוא היה צורח, ומשתיק את כולם, ובסוף הוא היה מתפנה לעשן בשרשרת. עד שכל הבית הרגיש כמו מאפירה.
הצעקות והבלאגן לא קרו כל יום, אבל העישון הפאסיבי היה מנת חלקי כמעט בכל שעות היממה. בבגרותי הבנתי שהייתה לכך השפעה מכרעת על הבריאות הבסיסית שלי, וכל שנותר הוא רק להצטער, שהייתה לבנאדם אחד יותר חשובה הנוחות שלו לעשן בתוך הבית על הספה, מאשר לשמור על הבריאות שלי, ולצאת החוצה עם העשן המסרטן.
אפשר לומר שזה פחות או יותר הנושא של הספר. המילה חשיבות עוד עתידה לבצבץ בו על כל צעד ושעל. כי העולם מסתובב לכיוון מי שחשוב. בין אם הוא עשיר, או כריזמטי, או שהוא פשוט קבע את כללי המשחק בזמן, וכולם רוקדים לפי צלילי האקורדיון שהוא תכנן ובנה.
בסקאלה של החשיבות ששרטטתי במהלך השנים, מעולם לא הייתי ראשונה בסדר העדיפויות. תמיד, אבל תמיד, היה משהו יותר חשוב ממני. אף אחד מעולם לא העז לסכן את מעמדו המשפחתי , ולהתעמת מול סבא שלי על האלימות שהוא הפגין. כולם תמיד שתקו, שיחקו את ההצגה כדי לא להרגיז אותו. סבתא שלי, ההורים שלי, שלושת אחיה הגדולים של אמי, וחברים של המשפחה, כולם ללא יוצא מן הכלל סגרו חזק את העיניים והאוזניים למראה ילדה קטנה נחנקת בתוך סיר לחץ של אלימות וסיגריות. ואת כולם אני מאשימה, לאף אחד מהם לא הייתה מניעה פיזית מלהרים טלפון למשטרה ולספר, ולו רק כדי להעלות את המצב שלי למודעות , כדי שאולי, רק אולי יגיע שוטר וישאל שאלות, לפרוץ את מעגל השתיקה.
אבל יש חטא, ויש חטא על פשע. המציאות שבה גדלתי נסובה סביב זוגות אינסופיים של חטאים ופשעים, שכיסו אחד על התחת של השני. הוריי, שזמן לא רב לאחר נישואיהם עברו מחוסר-אהבה לתיעוב מוחלט, התעסקו ללא הרף בריבים והתקטננויות. הריבים ביניהם היו קולניים, ארוכים, ותמיד נגעו לנושאים כספיים, אמי הטיחה באבי פעמים רבות שהיא לא מסוגלת לגדל אותי לבד. שאר בני המשפחה, שלא באמת התעניינו בשלומי או באיכות חיי, לא פספסו את ההזדמנות להשתתף במחול הסכסוך. אבי עזב את הבית כל שבוע מחדש, ואמי, קיבלה אותו כל פעם שחזר, ושוב ריבים, ושוב הוא עוזב, וחוזר חלילה.
כתוצאה מהמצב הכלכלי, אמי הלכה לעבוד וללמוד מהבוקר עד הערב (ילדה בת 20 שצריכה ללמוד לתואר) ואני נשארתי בבית, עם הסבא האלים והמשפחה האדישה לבריאותי. לו רק הייתה האדישות שלהם הייתה עקבית, ולא גמישה בהתאם לצרכים האישיים של כל אחד, ייתכן והבריאות הנפשית שלי הייתה היום במצב הרבה יותר טוב.
אבל זה לא היה המצב, וכל המשקעים המשפחתיים עברו דרכי כמו פילטר. לסבתי מלי, ודודתי ליז היו הרבה מאוד דעות לא מצונזרות ולא אובייקטיביות על ההתנהגות של הוריי, והן לא חסכו ממני את הדעות האלה, יום אחרי יום נאלצתי לשמוע מהן כמה הוריי הם חסרי אחריות, איך בדיוק אני צריכה לדבר אליהם, תוך הבעת זלזול בכל מילה שיוצאת מהפה שלהם וכל דבר שהם עושים, לטוב ולרע.
דודתי ליז, ששנאה את אמי, אחותה, הייתה מנהלת איתי שיחות מאוד ארוכות על ההתנהגות שלה, ואיך זה שהיא ילדה אותי ולא מגדלת אותי. כדבריה "אמא שלך היא לא מי שילדה אותך, היא מי שגידלה אותך". עד שאמי הייתה חוזרת הבייתה מהעבודה כבר הייתה לי עליה דעה שלילית מגובשת ומוצקה, ומצאתי נחמה בבנות המשפחה האחרות, שנדמה היה לי כי הן מגינות עליי מרוע הלב של אמי. לימים הבנתי שאמא שלי הייתה מאז ומתמיד השעיר לעזאזל, האחות הקטנה שתמיד חוטפת את כל הג'יפה של הגדולים ממנה. שהיה נחמד תמיד להתנגח בה, בין אם בפנים, ובין אם מאחורי הגב, תוך כדי גיוס ילדה קטנה למאבק.
בתור ילדה קטנה קיבלתי את האלימות של סבא כעובדה, כמו עונש שנקבע מלמעלה ואין דרך לשנות אותו, והייתה בי הערכה והערצה כלפי שאר בני המשפחה שכביכול מגנים עליי בכך שהם משתיקים אותי, מיני סינדרום שטוקהולם. את ההתנהגות של הוריי לא הייתה לי יכולת לנתח בצורה נכונה, מכיוון שאבי נכח בבית לעתים רחוקות. ואמי כמעט ולא הפגינה כלפיי אינסטינקטים אימהיים, ביחד עם ההקצנות של דודתי, נכנסתי למעגל הביצה והתרנגולת, מצד אחד לא דרשתי ממנה חיבה, והיא מצידה לא התעקשה במיוחד. וככה לא באמת הייתה לי אמא.
גם כאן למדתי בדרך המאוד קשה ששנאה שיוצאת מכיוון אחד תמיד חוזרת בבומרנג לאותו מקום. אמי, שראתה כי אני הופכת להיות שיבוט קטן של אחותה, הוציאה עליי את כל הכעסים שהיו לה כלפי ליז. טון הדיבור שלה כלפיי היה תמיד חסר סבלנות, והיא הייתה עונה בכעס על כל שאלה שנבעה ממה שדודתי סיפרה לי. כך הייתי קירחת מכאן ומכאן. אף אחד מהצדדים לא חשב שצריך לשבת ולהסדיר ריבים אחד עם השני, במקום להציב אותי כחיילת במערכה.
מעבר לשיחות המוטיבציה נגד אמי, ליז הרבתה להעביר עליי ביקורות, על הצורה החיצונית שלי תמיד היה לה מה לומר, מעולם לא אהבתי להתלבש בבגדים מושכים, והיא החליטה עבורי באיזה אופן אני צריכה להתלבש, והייתה מפזרת כספים רבים על בגדים שכלל לא רציתי. רק בגיל 16, כששמתי סוף לתפקיד שלי כצעצוע שאפשר להלביש אותו , הודעתי לה שאם היא תקנה לי עוד פעם אחת בגדים, הם יילכו אחר כבוד לפח. למרות זאת היא לא הקשיבה לי וקנתה לי ג'ינסים יקרים (אף פעם לא סבלתי ג'ינסים), והם נפלו היישר לפח הצפרדע הגדול בחנייה, יחד עם תויות הקנייה שלהם.
לימים הבנתי כי שימשתי עבור רבים מבני המשפחה כטיפול פסיכולוגי בחינם, את כל השגעונות שלהם הם העבירו אליי, את הכעסים הם הפנו לכיווני, ואת החלומות הלבישו עליי, פיזית ומטאפורית, גם כשאמרתי במפורש, שאני פשוט לא רוצה.
יומולדת 12 זכור לי בתור הטראומה הכי קשה, מעולם לא אהבתי מסיבות גרנדיוזיות, ולא התחברתי לדת, לכן אמרתי לאמי שאני לא רוצה חגיגת בת מצווה. אבל כמו תמיד, אף אחד לא הקשיב לי. סבתי, שכל כך רציתי לגרום לה להיות גאה בי, לקחה אותי לשיחה והסבירה לי ש"חתונות יש הרבה ובת מצווה יש פעם בחיים", זה כמובן לא מסביר למה צריך לחגוג כשכלת המסיבה לא רוצה חגיגה. אבל כמו שאמרתי, רציתי מאוד לשמח אותה, היא לא חגגה בת מצווה, ואמי לא חגגה בת מצווה, ולכן התפשרתי ונתתי להן לארגן אירוע. הן הזמינו את האורחים והכינו לי נאום. אז הייתה מסיבה, והיו אנשים, והייתה שמלה, ואני בכלל לא הייתי שמחה. איך אפשר להיות שמחה כשאמרתי "לא", אבל את אף אחד זה לא מעניין והם שומעים רק את מה שהם רוצים לשמוע.
עבורי הייתה הבת- מצווה מיקרוקוסמוס לכל החיים. אף פעם לא הקשיבו לי, אף פעם. אף פעם לא ישבו איתי ושאלו אותי מה אני רוצה. גם כשהייתי מתחילה כבר משפט, וסבא שלי רצה להגיד משהו, אמרו לי לשתוק כי "מבוגרים מדברים קודם". היו לי שאלות חכמות ורעיונות מעניינים, ולאף אחד זה לא באמת הזיז, כולם היו עסוקים במריבות ותככים, לשנוא אחד את השני, לזלזל אחד בשני ובעיקר בי. כמעט לא הייתה פעם שהייתי שואלת שאלת תם, בסגנון של "למה סבא מעשן אם הוא חולה?", ולא היו צוחקים עליי ומתעלמים ממני. כשנדרשו לענות לי תשובות קונקרטיות, הן היו תמיד מלוות בשקרים והמצאות, כששאלתי למה אני לא יכולה לבוא איתם למקומות הם אומרים לי "אנחנו הולכים לרופא" ואם הייתי מתעקשת לבוא, היו ממציאים שהרופא לא מרשה לילדים קטנים לבוא.
אני כותבת שורות אלה ועולות בי דמעות, כי לאף ילד לא מגיע שישקרו לו, זה פאק מאוד בסיסי באמינות, ואל לו להורה לצפות שהילד שלו יגיד לו את האמת כשהוא בעצמו מאביס את הילד בשקרים פתולוגיים. אפשר ורצוי להסביר לילדים בעדינות מושגים מעולם של מבוגרים, באיזשהו שלב של החיים, התחלתי פשוט לפקפק בכל דבר שאמרו לי. מרוב השקרים לא ראיתי יער.

אבא
הנושא של אבא היה מאוד נפיץ. מכיוון שהוא תמיד הגיע למצב של בריחה מאחריות, ואף פעם לא נשאר כדי להתמודד, סיגלתי לעצמי שיטות הדחקה שבזכותן שרדתי את הנטישות. השתדלתי לא להיקשר אליו יותר מדי, וכשאמא הייתה רבה איתו, הייתי עושה איתו גם ברוגז כדי שהיא תאהב אותי. לפעמים היא הייתה מבקשת ממני להתקשר אליו ולשאול למה הוא לא משלם מזונות, ועשיתי כל מה שביקשו ממני, רציתי תשומת לב. במהלך רוב הנעורים כלל לא לא הייתי בקשר עם אבי, וכל הזמן חיפשתי דמויות אבהיות בגברים שיצאתי איתם. וכשהם נטשו רציתי אותם אף יותר. חיפשתי את אבא.
לאחרונה חודש הקשר שלי עם אבי ביוזמתו, והוא מתקדם לאט אבל בטוח. אני דורשת ממנו ללא בושה להקשיב לכל מה שיש לי לומר, גם בהטחות בו על כך שעזב אותי והשאיר אותי עם משפחה כל כך מלנכולית, הוא מקשיב עד הסוף. ומבקש לסיים את השיחה ולחזור אליי אחר כך. כשהוא לא חוזר אני מבינה שזו ההתמודדות שלו, לברוח ולחכות שהצד השני יסלח. באחת הפעמים שהוא נפתח אליי, הוא אמר לי בכנות שהיה עדיף לולא הייתי נולדת, למרות שהמשפט הזה עלול להישמע מאוד מעליב, מאוד שמחתי לשמוע אותו, כי סופסוף הוא אמר לי את האמת. כמו שאמרתי לו, סולם ריכטר שלי ביחסי אנוש הוא די מעוות, לאור העובדה שכל החיים שיקרו לי בכל נושא, וכשמישהו סופסוף מדבר איתי בכנות ונותן לי את הקרדיט שאבין את מה שיש לו לומר, זה גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב מאשר כשמישהו מוכר לי אשליה וצוחק עליי מאחורי הגב.

אחים ובני דודים
לצערי, או לשמחתי, הייתי הנכדה הבכורה במשפחה, אחריי הגיעו עוד שבעה נכדים, וכולנו חיינו בתוך קומונה מורחבת. לכאורה מתואר מצב מאוד נחמד וכיפי של הרבה ילדים שמשחקים ומרעישים, אבל בפועל כמעט כולם הושתקו בידי מבוגרים חסרי טאקט. כשנולד אחי, אמא שלי רצתה עוד יותר מקודם לתת לנו דמות אבהית, והשתדלה לגרום לאבי להישאר, אך הוא כל הזמן ברח. כשהוא לא היה בבית, היא הייתה כועסת עליי מאוד אם הייתי עונה לו לטלפונים, כך שממילא לא הייתה לי דמות אב עקבית. בגיל 7 כשהוריי התגרשו, אמי לקחה אותי לטיפולים פסיכולוגיים, שבהם רציתי מאוד לספר מה באמת קורה לי בבית, על הצעקות, הריבים, ועל זה שפשוט בא לי שיהיו לי אמא ואבא, אבל פחדתי שאם אספר אחטוף סטירה. קשה לי להאמין שהפסיכולוגית לא שמה לב באמת מה קורה אצלי בתוך הראש, ופשוט העדיפה להמשיך לקחת כסף עבור הפגישות שלי איתה.
יש לי שלושה בני דודים שקרויים על שם סבי בנימין. הגדול שבהם, צעיר ממני בשנתיים, תמיד היה חברי הטוב ביותר, ותמיד היינו הנכדים הכי צייתנים וממושמעים, כפועל יוצא קיבלנו את כל ההערכה וגם את האחריות. מגיל צעיר למדנו שנינו את ערכו של הכסף והיינו מאוד חסכנים. זה לא עזר לאף מאחד מאיתנו, כי ההתנהלות הכלכלית של המבוגרים במשפחה הייתה כל כך לקויה (ע"ע קניית בגדים יקרים וחגיגות מוגזמות שאף אחד לא רוצה), שעוד לפני הצבא שנינו נתנו כמעט את כל החסכונות שלנו, כדי שלא נאבד את הבית. וכמו בור שאין לו תחתית, הבזבוז לא פסק, ושנינו לקחנו הלוואות שמנות במהלך הצבא שמהן לא נהנינו בשום צורה.
במהלך כל התקופה שהחזרנו הלוואות לבנקים, לא ידענו שהגירעון עוד צפוי להמשיך לגדול.

סבא בני נפטר ובני קטן נולד.
כשהייתי בת עשר, סבא בני חסך ממני את הנוכחות שלו. הוא טס לפראג יחד עם סבתא כדי להיות עד בחתונה אזרחית של חברים, לקה בליבו ונפטר.
מאוד השתדלתי להיראות עצובה, ניסיתי בכוח לבכות, וכתבתי לסבא שיר שאני מתגעגעת אליו. למרות שבכלל לא התגעגעתי. לא ידעתי איך לומר שאני בעצם שמחה שהוא כבר לא נמצא. ליז , שהייתה כבר יחסית מבוגרת, רווקה וללא ילדים, הרגישה שנוצר בחייה ואקום גדול מאוד, היא הייתה ביתו האהובה של סבא בני. לאחר מותו היא פיתחה קונספירציות שסבתי ואמי לא דאגו לו בכוונה, ורצו שהוא ימות. כמובן שהיא דאגה לפמפם לי את התיאוריות שלה, כבר הייתי בת עשר וידעתי שהיא מדברת שטויות, אבל לא ידעתי שלפעמים בנאדם משכנע את עצמו תוך כדי השטויות שהוא מדבר.
אילו הייתי יודעת מה עוד עומד לקרות, כנראה שהייתי מודאגת הרבה הרבה יותר.
ליז הסתגרה בתוך עצמה מספר שנים, ואז החליטה בהפתעה שהיא צריכה להביא ילד ולקרוא לו על שם אביה. באותה מידה היא הייתה יכולה לאמץ חתול, לקרוא לו בני, ולומר לו את כל מה שרצתה לומר לאביה ולא הייתה לה הזדמנות. אבל באקט אימפולסיבי, היא החליטה שהבאת ילד לעולם זה מה שירפא את הכאב שלה, וכמו שקונים חלב בחנות, היא הלכה להביא ילד מבנק הזרע.
הייתי אז בערך בת 17, מעולם לא היה אבא נוכח בחיי, וידעתי שלהביא ילד לעולם בלי אבא זה עוול מאוד גדול, גם לאם וגם לילד. אמרתי את זה, אמנם בקול חלוש, לא היו לי אז הרבה כוחות לצעוק שלא מביאים ילדים כדי לקבל דרכם טיפול פסיכולוגי. אבל, כמו שכבר הבנתם,אף אחד מעולם לא הקשיב לי.
ואז ליז הביאה ילד, וקראה לו בני.

בני הקטן
בני היה השלישי במשפחה שקרוי ע"ש סבא, את ליז זה בכלל לא עניין איך ישפיע עליו להיות עם שם כל כך טעון. על חשיבות כבר דיברנו? אגואיזם הייתה כאן מילת המפתח.
כשבני נולד, סלע כבד כיסה את לבי, הסתכלתי עליו ישן בעגלה וכעסתי עליו בלב שבכלל העז להיוולד. כאילו זאת אשמתו שהוא התחבר וזרע ולביצית ונולד לעולם. לא האמנתי באלוהים, אבל קיוויתי שאם יש אלוהים, הוא ישמור עליו מחיים קשים בצל אמא שתפיל עליו את כל השגעונות שלה.
זאת הייתה אחת מהפעמים בחיים שלי, שרציתי מאוד לטעות, וצדקתי.
צדקתי בנבואה שלי, בני נולד לתוך עולם מסוחרר של אמא שלא סגרה עם אבא שלה מעגל, ועליו הוטל למלא ואקום שתינוקות בכלל לא מסוגלים למלא.
בברית של בני ראיתי שחור מול העיניים, עוד לא ממש ידעתי אז מה עושים בזוועת הברית, ולא ידעתי שתינוק שלא עובר ברית הוא יהודי לכל דבר. אבל ראיתי את בני צורח ומתפתל, כמעט נחנק מהלשון של עצמו. וליז הייתה מחויכת, מאופרת, מחבקת את האורחים ושמחה. זה גרם לי לרצות לבכות ולהקיא על עצמי. לא האמנתי שליז, אותה דודה שהכינה לי אוכל כשהייתי ילדה, מסוגלת למסור את הבן שלה שכל כך רצתה, מתחת לסכינים ולחייך בזמן שתולשים את עורו וחותכים אותו ללא הרדמה. שני ארועים בחיי אני מצטערת שלא מנעתי : הברית של בני, ובת המצווה שלי.
כשבני קצת גדל והפך לפעוט, רציתי לעצום את העיניים כמה שיותר חזק, ולהחליט שכל מה שקורה איתו פשוט לא קשור אליי, יש לו אמא שתחליט בשבילו דברים ותדאג לו ואני צריכה להתעסק בחיים שלי.
——אלוהים, אם אתה קיים, יש לך חוש הומור ממש גרוע——
עד אותו יום שחזרתי הבייתה מהעבודה, הילדות שלי הייתה מורכבת מחלקים מפוזרים של פאזל שכללו זכוכיות על הרצפה, עשן סיגריות מחניק, ישיבה מאחורי ארונות, וטלוויזיה מרצדת ששמרה עליי טוב טוב בזמן שכולם עסוקים.
כשבני נולד, כל מה שקרה לי צף ועלה שוב בדה ז'ה וו מטורף.
אח של ליז, מוני, היה מעשן כבד בדיוק כמו סבא בני, ואם הייתה בי הציפייה שבני יגדל ללא עשן סיגריות (בכל זאת, הוא היה הריון מאוד רצוי וסביר שישמרו יותר על הבריאות שלו), הציפייה שלי נרמסה מתחת לבדלי סיגריות בוערים. בני הושב רוב שעות היום מול הטלוויזיה, בגיל ממש קטנטן, ליד מוני שעישן לידו בשרשרת, אסור היה לו להגביר יותר מדי את הטלוויזיה כדי לא להפריע, וגם לא לרדת מהספה כדי לא ללכלך את הרצפה, לגן הפרטי הוא לא הלך כי "לא היה כסף" (אבל לברית וסיגריות יש כסף בשפע).
אני אז הייתי ממש אחרי צבא, עוד שילמתי הלוואות שלא היה להן סוף, עבדתי שעות רבות, ובשלב מסוים, שמתי לב לריטואל בו אני חוזרת מהעבודה, מוצאת את בני האומלל מאובן על הספה בבית חשוך, הדלתות והחלונות היו סגורים והבית הריח כמו ארובה של עשן סיגריות. לידו ישבו המבוגרים במשפחה, שבקושי הרשו לו לדבר, והתייחסו אליו רק כשהיו צריכים להאכיל אותו ולקלח אותו.
ואז בבת אחת נפלו לי כל האסימונים.
פתאום הבנתי שככה נראתה הילדות שלי, לשבת בשקט, לא להפריע, לא לזוז, רק לאכול, לישון ולהתקלח.
אם זה נקרא "לגדל ילדים", כנראה שעדיף היה לגדול בתוך להקת שימפנזות, גם הן יודעות להאכיל וללמד אותי להוציא כינים מהפופיק, ואולי גם היו משחקות איתי מפעם לפעם.
הבנתי לפתע שלא סתם עברתי את כל מה שעברתי. הייתי צריכה לעבור את כל זה כדי לעזור לבני. בהחלטה לא פשוטה עזבתי את מקום העבודה שלי, עצרתי את מסלול חיי והתפנתי לגדל את בני.
בהתחלה, ניסיתי לשנות את התנאים בבית, כנראה שעוד הייתה בי תמימות שאנשים מסוגלים להשתנות. הייתי פותחת את החלונות והדלתות, ואומרת למוני שיילך לעשן בחוץ, הוא וליז פשוט הסתכלו אחד על השני והתחילו לצחוק. לא הבנתי מאיפה מגיע הזלזול שלהם בבריאות של בני, ועוד יותר לא הבנתי את הצביעות שבהתנהגות שלהם, נתתי להם כספים כה רבים לשלם על כל הטעויות הכלכליות שלהם, והם צוחקים עליי.
התקשרתי למועצה לשלום הילד, וסיפרתי מה קורה לבני. מי שענתה לי אמרה בפשטות, שאין להם מה לעשות עם הורים שנותנים שיעשנו ליד ילדיהם, ואם הילד מקבל אוכל ולא חוטף מכות, והולך למסגרת חינוכית (בני היה אז בן שלוש) אז מבחינתם הכל בסדר. הייתי אובדת עצות, לא ידעתי מה עליי לעשות, באותו זמן בני היה בבדיקות לגבי השיניים שלו, ליז נתנה לו הרבה ממתקים כדי שיהיה בשקט, ונוצרה לו עששת ב11 שיניים. החלטתי שאסע לבית חולים שניידר, אחפש את הרופאה של בני ואספר לה שמעשנים לידו ואני דואגת לבריאותו. חששתי מאוד מלכבס את הכביסה המלוכלכת מחוץ לבית, והייתי בטוחה שאחזור הבייתה מבית החולים ואקבל מכות, אבל אז נזכרתי, שגם אני הייתי במצב של בני, ובשבילי אף אחד לא הסתכן. אז איך אני יכולה להתלונן שאף אחד לא עזר לי, כשלי יש הזדמנות לעשות תיקון, להציל את בני, ובאותה הזדמנות להציל את עצמי?
נסעתי לבית החולים ושוחחתי עם הרופאה. היא ככל הנראה דיברה עם ליז בטלפון. בדרך חזרה הבייתה אמא שלי טלפנה אליי, ולהפתעתי היא דווקא אמרה שהמעשה שלי היה נכון. היא אמרה שליז לקחת את בני ונעלמה, אבל בכל מקרה הייתי צריכה לספר מה קורה ולפרוץ את מעגל השתיקה.
ליז נעלמה לכמה ימים, בדיעבד הסתבר שהיא פשוט עברה לישון על הרצפה במחסן מטונף, והכריחה את בני לישון שם איתה. לא היה חשוב לה שבני יינשך מעכברים, או יחטוף מחלות מג'וקים, כל מה שעניין אותה הוא שלאחיה "מגיע לעשן סיגריה". שזה מעניין, כי אף אחד לא אמר שלא מגיע לו, אבל כשלא רוצים להתמודד עם אחריות על גידול ילדים אפשר להמציא הרבה תירוצים.
היא עוד המשיכה לא לדבר איתי כמה חודשים, שבמהלכם חזרה לגור בבית, למרות שהיו כמה חדרים פנויים ומיטות היא המשיכה לישון עם בני על הרצפה ולהנציח את קורבנותה. מוני הפסיק לעשן לידו לתקופה קצרה ושוב חזר לסורו. אז כבר הבנתי שדרושה שיטה אחרת, פשוט לא שאלתי אף אחד והוצאתי את בני מהבית, טיילתי איתו בהמון מקומות מבוקר עד ערב, אכלתי איתו בחוץ, העיקר לא להיות בבית. לא הייתה לי אז הכנסה ולא הייתה לי שגרה, המטרה שלי הייתה רק להוציא את בני מהעשן והדיכאון כמה שיותר.
כשבני הגיע לגיל 4 ליז רשמה אותו לגן, גם אז שוב קיוויתי שהיא תיקח עליו אחריות ותמלא תפקיד אמיתי של אמא, אך היא התחמקה כל יום מלקחת אותו ולהחזיר אותו לגן, ושלחה את אחיה השני, דן, לקחת אותו לגן ולהחזיר אותו משם. דן היה פשוט משאיר אותו בפתח הגן והולך, וכשהיה צריך לקחת אותו היה שוכח ומאחר ובני היה נשאר לבד.
שוב הבנתי שעליי לעשות מעשה, התחלתי לקחת את בני לגן ולהחזיר אותו, ושוב נכנסתי לריטואל של לדאוג לבני ולא לדאוג לעצמי. כל כך פחדתי שיום אחד מישהו יחטוף אותו מפתח הגן, או שיישאר לבד ויבכה. לא עשיתי כל היום שום דבר חוץ מלהיות עם בני, כשלקחתי אותו מהגן הייתי דואגת שיאכל צהריים, ושוב מטיילת איתו כדי לא לחזור הבייתה.
נכנסתי למינוסים גדולים בבנק, וחייתי בדיכאון מאוד רציני, כבר הייתי כמעט בת 23 ועדיין לא התחלתי ללמוד באוניברסיטה, לא ראיתי את עצמי עוזבת את בני לבדו, כמו שעזבו אותי.
בגיל חמש וחצי ליז החליטה שבני צריך לעלות לכיתה אלף, אני ואמי (שכבר השתכנעה שליז לא מתפקדת כאמא) כעסנו מאוד, ורצינו שהיא תקשיב לנו ותתן לו לגדול עוד שנה בגן.
ליז, כמו תמיד, לא הקשיבה לאף אחד, והעלתה את בני לכיתה אלף. אז ורק אז הבטחתי לעצמי שאני לא אקח את בני לבית ספר ולא אחזיר אותו. ולא משנה כמה זמן הוא ייעדר מבית ספר או כמה זמן יחכה שיבואו לקחת אותו. הדרכתי אותו שאם שוכחים להגיע הוא צריך להתלונן. אבל לא הסכמתי לקחת ולהחזיר אותו. בהתחלה ליז ניסתה שוב להפיל את התפקיד על דן, אבל הוא כבר היה שחוק מלמלא אחר הוראותיה. בלית ברירה היא החלה לקחת ולהחזיר את בני מבית ספר, וסוף כל סוף החלה למלא את תפקידה כאמא. היו פעמים בהן היא הייתה עסוקה ולא הייתה יכולה לקחת או להחזיר, אך היא לא רצתה לבקש ממני ישירות ושלחה את סבתא מלי לבקש. זה היה השלב בחיי בו הייתי נחושה להפסיק להיות צייתנית לאנשים שמזלזלים בי ובילדים שלהם. סירבתי, וסבתא מלי שילמה כסף רב למוניות כדי לקחת את בני לבית ספר ולהחזיר אותו. לשם שינוי, הכסף הזה לא היה מהכיס שלי, כי לא הסכמתי לקחת יותר הלוואות, גם אם זה אומר שייקחו את הבית.

מלי
מלי היא סבתא שלי. ההערצה שהייתה לי כלפיה בילדות התחלפה כיום בכעס רב. היא תמיד סיפרה לי מה קרה לה בשואה, וחשבתי שהיא ממש גיבורה שהיא שרדה את הזוועות. בפעמים בהן שאלתי למה הם לא ניסו להילחם, היא אמרה "לאף אחד לא היה כוח". הייתי צריכה כנראה להקשיב יותר למשפט הזה, כי הוא הגדיר אותה, היא אף פעם לא אזרה כוח להילחם בשום דבר, כל מה שהיה חשוב לה היה אך ורק לשמור על המסורת היהודית (שכמעט גרמה לה להישרף במשרפות), במיוחד כשזה על גוף של מישהו אחר.
לסבתא מלי הייתה דודה, פיקחית במיוחד כנראה, שהבינה קצת לפני מלח"ע השנייה שעומד לקרות משהו מאוד רע, היא ברחה, התחתנה עם גבר נוצרי, שהגן עליה ועל ילדיהם המשותפים, וכלל לא חוותה את זוועות של מחנות הריכוז וההשמדה. מה שאירוני בסיפור הזה, הוא שכשברחה הדודה הזאת והתחתנה עם הנוצרי, משפחתה קרעה עליה קריעה וישבה שבעה, רק בשביל לגסוס אחר כך ברכבות בקר שמובילות אותם למוות כמעט בטוח. כילדה לא ממש הבנתי, איך אפשר להמשיך להאמין באלוהים של היהודים, כשדווקא מי שהתבולל ניצל, ומי שדבק במסורת מת באיטיות ובייסורים. סבתא מלי רק אמרה "אבא שלי אמר, אל תשכחו שאתם יהודים, ואז הוא סגר את העיניים". לא היה לי נעים לומר לה שאין שום חכמה בלתת הטפות ולמות, אבל ככה תמיד חשבתי, שעדיף קודם כל לחיות, ואז למלא עקרונות אחרים.
לאחר שנגמרה השואה והיהודים החלו לחפש את קרוביהם, סבתא מלי מצאה את המשפחה הנוצרית ששרדה, והם הגיעו לבקר אותנו בישראל בשנות התשעים, ואני שגדלתי על סיפורי השואה ממש התרגשתי לראות בני משפחה חיים מהצד של סבתא. בכלל לא הפריע לי שהם גודלו כנוצרים, לא ראיתי אותם כשונים ממני, וידעתי שהם לא עברו ברית. כבר אז הבנתי שאפשר לחיות מצוין בלי ברית, והברית של בני רק הבהירה לי שמכל מה שחשוב ביהדות, אנשים תמיד יעדיפו מסורת מחמירה על גוף של תינוק בן שבוע ויום, שלא יכול לברוח, להתלונן, לצעוק, ובכלל לדעת מה הוא הפסיד.

תרי"ד מצוות
אף פעם לא ממש האמנתי באלוהים, והרבה פחות באלוהים של היהודים. איכשהו היה נדמה שלאלוהים הזה יש מצב רוח מאוד הפכפך, הוא פתאום כועס ואז הוא נחמד, לפעמים הוא מתערב בכל תחומי החיים ופתאום הוא מחליט להיות אדיש. ובכל הרשימה של המצוות, דווקא המצוות האכזריות, על גוף של מישהו אחר, מתקיימות בהחמרה יתרה. שאלתי את עצמי איך חיים הומואים בחברה דתית, ולא שאין כאלה, יש להם אפילו קהילה משלהם, אבל הדיסוננס שהם חיים בו נראה לי יותר מדי פרדוקסלי. מכיוון שידעתי שיש מצווה לסקול הומואים, חשבתי ביני לבין עצמי, אם הם לא מפחדים שיום אחד פשוט יסקלו אותם, סתם ככה. ואיך הם מסוגלים להשתייך לחברה שמצהירה בריש גלי שאחת מ-613 המצוות היא לסקול אותם.
המצווה שמעולם לא היה לי סיכוי להבין היא מצוות הברית. איך אותו אברהם שמע קולות להרוג את הבן שלו, ואחר כך (לכאורה) התעסק לו באיבר המין, וככה זה נמשך מאז ועד היום. תהיתי איך לאורך כל השנים אף אמא לא חטפה את תינוקה מהידיים של המוהל וברחה איתו. כשהייתי בחטיבה צפיתי בסרט המבוסס על סיפור אמיתי, "הנחשול", שמנסה בערך להסביר איך אנשים מגיעים למצב של מעשים קיצוניים על מנת להשתייך לקבוצה מסוימת. גם בסרט עצמו הופיעו שחקנים שייצגו את הדעה הנון-קונפורמיסטית, וסירבו לשתף פעולה עם העדר.
אז ידעתי, שלמרות הצייתנות שלי, לא הייתי יכולה לתת שייגעו בבן שלי, ומאז הברית של בני אני שונאת את עצמי, שהייתי שותפה לפשע ולא מנעתי אותו.
ניסיתי לחפש הוכחות לדעה שלי, שנחשבת "קיצונית" בחברה הישראלית (מסתבר שזה קיצוני לא לרצות לחתוך תינוקות), וכמעיין המתגבר מצאתי יותר מידע ממה שרציתי. קראתי מאמרים ארוכים והשכלתי שבשום מקום בתנ"ך לא כתוב בכלל איך לעשות ברית , כתוב רק "מלתם את עורלת לבבכם", ולב, כמה שידוע לי, הוא לא איבר מין, ולאורך השנים הברית המומצאת עברה גלגולים והחמרות מאוד כואבות (לתינוק הקורבן מן הסתם) שנועדו למנוע מהעוברים אותה לשחזר את העורלה שלהם.
למדתי שהעורלה צמודה לאיבר המין של הגבר עד גיל שלוש, ככה שבגיל שבוע המוהל קודם כל תולש אותה כדי לחתוך אותה, ללא הרדמה, ללא כפפות, ובאולם ארועים מזוהם (לא מכירה הרבה אנשים שהיו מסכימים שיחתכו אותם באולם ארועים, על כרית, בלי הרדמה). ואם זה לא מספיק, הפריעה שהיא ההחמרה של הברית, היא קילוף העורלה מתחת לעטרה (הצורה של הפטרייה) כדי שהעטרה תצמיח עור קשיח ופחות רגיש לאחור, ואי אפשר יהיה לשחזר את מה שנלקח.
מה שעוד צרם לי, למרות שמעולם לא האמנתי שצריך לפגוע בתינוקות כדי שיהיו יהודים, הוא שברית היא בכלל לא תנאי ליהדות, כי תינוק שנולד לאם יהודיה הוא יהודי, גם אם היא אכלה חזיר תוך כדי הלידה, לא עשתה לו ברית והוא לא עלה למצוות. וזו לצערי הסתברה לי אחת מנקודות ההשקה בין יהדות לנאציזם, הרעיון שיהודי תמיד נשאר יהודי עם ברית, בלי ברית, עם לאום גרמני או בלעדיו.
אחד הדברים היותר נוראים שהבנתי לגבי ברית, בתמיכה של הרמב"ם, היא העובדה שזה נעשה על מנת להחליש את החשק המיני, ולמנוע את הפונקציה של הלחות בפין, כדי שלגבר יהיה יותר קשה לאונן, והוא יתרכז רק בתורה. הסיבה לגיל הכה פצפון היא שההורים עוד לא קשורים לתינוק, ויכולים לתת לאדם זר לבצע בו כזו זוועה.
אחרי שידעתי את כל המידע הזה, כבר לא הצלחתי לעצור את עצמי מלהשוות מילת גברים למילת נשים, למרות הדעה הרווחת, ישנם כמה סוגים למילות נשים, והקלה שבהן היא כריתת עורלה הדגדגן, שזה העור שעוטף את הדגדגן, כדי שהוא יהיה חשוף, יצמיח עור קשיח, פחות רגיש, והאישה תיהנה פחות ממין. אחד לאחד מילת גברים. גם בישראל הנאורה וגם בצפון אפריקה מתעסקים אנשים מבוגרים באברי מין של תינוקות כדי להפחית אצלם את היצר המיני.
פעם אחת אזרתי אומץ, וצפיתי בסרט גראפי מאוד, שמראה בפרטי פרטים איך עושים מילת בנות לתינוקת, ללא הרדמה, ללא כפפות, תוך כדי שהיא צורחת ולא יכולה לברוח.
הרגשתי שהנשמה שלי עוזבת את הגוף, ומסתכלת על הדבשת של עצמי. איך עד אותו הרגע לא הבנתי שברית זו התעללות מינית, חד וחלק. אפשר להפוך את זה ולכבס את זה ולתרץ שזה בריא, אבל זה לא משנה, אפקט הבריאות יכול להתקבל גם מניתוח בגיל יותר מאוחר, ובעיקר באמצעים מאוד שכיחים כמו קונדום ומקלחת.
התעמקות בנושא הברית גרמה לי לחשוב, על עונשים פיזיים במהלך ההסטוריה שנועדו לגרום לאנשים להאמין בדת מסוימת, הברית לא ממש שונה מהן, ולרוב נעשית בלי הרדמה על מנת שהתינוק יסבול כמה שיותר (מזעזע בדיוק כמו שזה נשמע). הרעיון של אינקוויזיציה, מעבר לסדיזם, היה להכאיב כל כך לקורבן, שהוא יגיע להארה ויבין מי האלוהים האמיתי, ולאחר שיבין זאת ויחדול להיות כופר, יודה לאדם שהכאיב לו וגאל אותו מהייסורים האמיתיים שצפויים לו בעולם הבא. מה שאומר שברית זה בסך הכל שעור קטן באינקוויזיציה. אבל זה קורה על גוף של מישהו אחר, שלא יכול להביע את דעתו, או אפילו ליצור קשר עין עם הוריו ולהתחנן על שלמות גופו. מעולם לא הבנתי איך אפשר לשמוח כשתינוק סובל, וכל כך סובל, שהוא נכנס להלם מהכאב ולא מצליח להגיב יותר, היין מסמם אותו, והוא כביכול "נרגע", אך למעשה הוא כלוא בתוך הגוף וסובל כאבי תופת בחסות הוריו והאורחים שצוחקים ושמחים בזמן שמתעללים בו.
התחוור לי, שהסיבה היחידה שאיבר המין שלי שלם ולא הושחת, היא שהרבנים לא המציאו תרי"ד מצוות, עוד מצווה אחת קטנה של כריתת דגדגן בגיל שבוע, וגם אני הייתי יכולה להצטרף לסטטיסטיקה העגומה של הנשים באפריקה.

כשילד אומר "לא"
יש לי חברה אחת, קרן, מהמגניבות האלה שיודעות על כל דבר חדש. היא שומעת את כל ההרצאות המעניינות ותמיד מזמינה אותי. פעם אחת באמת הגעתי. זו הייתה הרצאה של סקסולוגית, שאת שמה אני לא זוכרת, ששאלה אותנו מה בד"כ הורים עושים כשסבא או סבתא רוצים לתת לנכד נשיקה והוא לא מסכים, זה היה די ברור, פשוט עושים לו מניפולציות רגשיות או מכריחים אותו, או שמנשקים אותו ומחבקים אותו בכוח.
"ומה הילד מבין מזה?" היא שאלה. לי באמת לא היה מושג, אבל אז היא הסבירה והבנתי, "הוא מבין שהגוף שלו לא באמת שייך לו". ופתאום קלטתי, מה ילדים באמת מבינים? איך הם רואים הבדל בין נשיקה בלחי לבין נשיקה בבולבול? לילד אין את התובנות האלה, הוא יודע רק שהוא אמר לא ובכל זאת נגעו בו, בחסות ההורים שלו. פתאום כל נושא כריתת העורלה התחבר לי בפאזל, והבנתי, שלעשות דבר כזה לתינוק, זה להגיד לו במילים פשוטות "הגוף שלך לא שייך לך". באיזו זכות הורים עושים את זה? למה לא נותנים לילד לבחור בעצמו איך ייראה? זאת זכות כל כך בסיסית שנרמסת בחסות החוק.
כעת היה ברור לי מעל לכל ספק, שגם אילו הייתי אישה דתייה, והייתי משתכנעת מעל לכל ספק שברית היא מצווה קריטית, עדיין לא הייתי מסכימה לעשות דבר כזה בבני (או ביתי). גם על אדם דתי מונחת האחריות לדאוג לשלמות גופו של ילדיו. ודת, למרות היותה חממה לשתלטנות, היא לא תירוץ להתעללות בתינוקות.

בין רחמים לקנאה
סבא בני היה אומר "עדיף שיקנאו בך ולא ירחמו עליך". טוב, בזה הוא באמת צדק. רק שהוא לא עמד על הגבול הדקיק בין רחמים לקנאה. זה תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. הרבה מאוד פעמים קינאתי באנשים דתיים, בעיקר בבני המשפחה החרדים שלי, תמיד היה נדמה כי ההגיון שלהם מתאים לכל דבר שקורה. והם נינוחים ומקבלים על עצמם את כל הגזירות. אין להם שאלות שלא מקבלות מענה, גם אם הוא נדמה לי לא הגיוני, אם אין תשובה בגלגול הזה, תהיה תשובה בגלגול הבא. ויש חשבונות מגלגולים קודמים, הכל מתאזן בסוף ואלוהים פשוט מעבר לבינתנו. נשמע נחמד, אבל אם היו מונעים ממני ללמוד פיזיקה בשם האידיאולוגיה הזאת, הייתי בהחלט אדם מאוד מאוד אומלל, לכן גם ריחמתי עליהם מאוד שהם לא נהנים מהספקטרום הרחב של הלימודים שאני נהניתי ממנו. בהחלט תלוי מאיזה כיוון זורחת השמש, כי מי שמאמין פשוט יישאר מאמין בכל מצב, גם אם זה על הגוף של הבן שלו או על הגוף שלו או של הוריו. ומי שלא מאמין, יטיל ספק ללא הרף,ויחפש תשובה שנמצאת בעולם הנוכחי הזה, ולא בעמוד אחר בדפדפת.

כיום
כיום בני כבר 7 כמעט, הוא אלוף במחשבים וגאון בחשבון, בולע ספרים על מדע ושואל שאלות בלי שאף אחד ישתיק אותו או יצחק עליו. מי שמעז לעשות את זה, יודע שיש לו עסק איתי.
התיקון שעשיתי עם בני לא מוחק את הילדות שלי. ואני לא סולחת לאף אחד מהמבוגרים שהיה מופקד על ביטחוני. אבל אני כן יודעת ומקווה, שאת בני הצלתי לפחות באופן חלקי מסירוס מחשבתי. התקווה היחידה שנותרה לי, היא שהוא יסלח לי שנתתי לפדופיל סדיסט לטבוח בגופו, בחסות המשפחה האינפנטילית. המחשבה על כך שהוא סבל וגופו הושחת רודפת אותי, וקבלת סליחה ממנו תביא שקט לנפשי.
אז בני, אני מבקשת ממך סליחה. סלח לי שלא חטפתי אותך וברחתי, עוד לא ידעתי אז כמה נורא יכול להיות הכאב שעובר עליך.
נופר.