פתאום מצאתי קטע שכתבתי פעם… (בשיעור משעמם,) תהנו.

בס"ד

זואי נשארה לבדה. היא העמיסה את תיקה על כתפיה והחלה ללכת.
ענן אבק התיימר מולה, אבל הרוח לא נשבה כלל. היא קפאה, זה לא מצא חן בעיניה.
אנשים נגלו מתוך ענן האבק, מכוונים עליה חיצים,
הקשת נמתחה בין ידיה בכלום-זמן.
היא כיוונה חץ, והמתינה.
האנשים התקרבו אליה עוד, עוד. לבושם היה בלוי, ועל פניהם הבעה חמדנית.
"סוחרי עבדים!" סיננה לעצמה בין שיניה. היא נסוגה יתכן שעדין לא הבחינו בה- מאוחר מדי!
חץ זמזם והחטיא אותה במילימטר.
"עיצרו!" פקדה. האנשים צחקו.
"את לא מתכוונת להילחם בנו, נכון?" שאל בלגלוג המנהיג שלהם, כפי הנראה. איש גס ומחוספס.
היא הבחינה בשערו הבוער בצבע מוזר.
"אני מזהירה אותך!"
זואי הרימה את הקשת שלה, העשויה מזנב מנטיקור. אבל היא לא יכלה לגרום לעצמה לירות, אפילו שהייתה בסכנה, היא לא יכלה פשוט לגזול חיי אדם.
זה הרגיז אותה, היא הרגישה חלשה, והכריחה את עצמה למתוח עוד קצת את החץ (שהיה עשוי מדוקרן של מנטיקור) על המיתר.
אחד האנשים כיוון- וירה.
באותו רגע גם זואי ירתה.
היא הרגישה כאב בצווארה. היא ידעה שזה לא סתם חץ וניסתה להוציא אותו, אבל זרועותיה היו כבדות מדי,
גופה בגד בה, והיא לא הצליחה להניע איבר.
בתוך שניות היא איבדה את הכרתה.

******************************************

זואי פקחה את עיניה, מבולבלת. היכן היא? משהו דביק היה על פניה וגרד לה.
היא זזה מעט וגילתה שהיא כפותה בידיה ורגליה. היה לה פצע בצוואר, והדביקות היה הדם הקרוש על פניה.
היא שכנה במקום דמוי מחסן, ונזרקה על ערמת גרוטאות. זה כאב, כי היו שם חלקים חדים.
באותו רגע נוכחה שרוב בגדיה אינם, היא נשארה עם גופייה ומכנסים בלבד. זה גרם לה להרגיש חשופה, פגיעה, וכעס רב עלה בה.
אילו רק יכלה לבצע קסמים! אבל נראה שדווקא את המכשיר המקולל המונע ממנה לכשף לא הצליחו השודדים להסיר. או שידעו מה שימושו, או שפשוט לא הצליחו. היא בחרה באפשרות השנייה, הסבירה יותר. ושמעה קול:
"היא קמה"
היא הרגישה משיכה בשערה והתאפקה שלא לצעוק, החץ שירתה פגע כנראה בראש השודדים.
עד אותו רגע הייתה בטוחה שרעל המנטיקור התייבש מזמן, אולם כנראה שלא. הפצע היה מתחת ללב, קרוב לצלעות בעל גוון ירוק מזעזע. האיש גנח בקול.
"איך מרפאים את זה?" השודד משך שוב בשערה.
בפעם הראשונה בחייה פיעם בה רגש הנקמה.
"אין תרופה"
"מזא'תומארת אין תרופה?"
"זה אומר שאין תרופה. והוא ימות תוך שעה, לכל היותר."
היא לא הצטערה, מגיע לו. מגיע לו על מה שעשה לה, ובוודאי לעוד מאות אנשים שהפך לעבדים. טוב יותר לעולם בלעדיו.
"את משקרת! גלי מיד מה התרופה!" הקריאה הזו נמלטה מפיה של נערה שלא הבחינה בה עד כה, היא הייתה חיוורת, גדולה וגבוהה ממנה, בוגרת ממנה בשנים מספר, עינה השחורות ירו זיקים ושערה היה באותו צבע כתום זוהר כשל האיש הפצוע שהיה, כנראה, אביה.
"ואם אגלה, מה יצא לי מזה?" השתמשה זואי בקלף המיקוח שנפל לידיה.
"אשחרר אותך" הבטיחה הנערה ללא היסוס.
"טוב" נאותה זואי, וגילתה מה התרופה.
"עכשיו שחררי אותי!"
"קודם נראה שזה עובד" נערה קשוחה.
זואי רתחה "רימית אותי!"
"לא, אם זה יעבוד אז אשחרר אותך" התחייבה הנערה.
זואי התפללה שזה יעבוד. הדקות חלפו, לבסוף חזרו האנשים אם התרופה.
"זה מוכן?"
"כן, הגבירה."
זואי התאפקה מלצחוק "גבירה"?!
הנערה כרעה מעל אביה והסתירה אותו מעיניה. שסיימה, הפצע היה נקי וחבוש. האיש נאנח בהקלה והצבע החל לחזור לפניו.
"טוב, שחררו אותה." ציוותה הנערה כלאחר יד.
"חכי" פקד האיש.
"צ'ל, את יכולה ללכת. אני רק… רוצה להודות לה."
להודות לה? זה חשוד.
צ'ל היססה, אבל יצאה. וברגע שעזבה הפך החיוך הנעים של פני אביה לעווית כעס.
"זירקו אותה לקרון!" ציווה.
"רגע! היה לנו הסכם, אני הצלתי אותך, הבטחת לשחרר אותי!"
עכשיו הוא חייך באמת, חיוך לא-נעים.
"לא אני הבטחתי לשחררך, וממש נמאס לי ממך, לילה טוב!"
וגררו אותה משם.
היא נזרקה לקרון מעופש, מלא בעוד הרבה אנשים אומללים. הם הציצו בה בעיניים מבוהלות. נראה היה שם שם זמן רב. הדלת ננעלה ופרץ של תנועה החל.
כמה אנשים נגשו אליה אם מטלית רטובה ומחו את הדם מפניה. היא צעדה אחורה באינסטינקט ונתקלה בקיר.
"לא נפגע בך" לחש אחד מהם.
היא התוודעה אליהם בשעה הבאה, הם היו ערבוביה של צוענים, מטיילים ואנשים חסרי מזל שנתפסו בדרכים.
היא השתוקקה להציל אותם, אבל הייתה תקועה בעצמה. אבל היא ניסתה בכל זאת, מצוא איזה מכשיר חד או משהו, שאיתו תוכל לשבור את המנעול או לפרוץ חור בקיר. כלום. הייתה שם רק קערת מים עגולה ממתכת. בלתי-אפשרי לשבור או לעקם.
אבל אולי תוכל להשתמש בה בכל זאת.
מישהו יהיה חייב לבוא מתישהו, להאכיל אותם. ברגע שיבוא תזנק עליו, תחבוט בראשו ותברח כשהדלת פתוחה.
ואכן, דקות ספורות לאחר מכן הדלת נפתחה. היא זינקה לבצע את התוכנית,
ומצאה את עצמה פנים אל פנים מול צ'ל.
היא הניחה את הקערה והתרוממה לעמידה ישרה.
"יש לך רפלקסים מהירים, זה טוב." העירה ביובש.
"באת לשחרר אותי."
"כן" הסכימה.
"ומה איתם?" שאלה זואי.
"היא לא חשובים. בואי!" משכה אותה משם באחיזת ברזל.
"זה לא בסדר, צריך לשחרר אותם גם." מלמלה בזמן שנמשכה- נגררה.
"אין זמן!" צ'ל עצרה, מתנשפת. "הינה החצים שלך, והחרב. ומעיל. את הבגדים שלך לא הצלחתי למצוא, זיהינו אותך, את היא המכשפה הנמלטת של המלך"
"אני לא שייכת לאיש"
"זה לא משנה, אבי כבר הזעיק את המשמר, יש פרס גדול על ראשך, את יודעת. עכשיו רוצי, רוצי ישר, כל הזמן ישר, אני חייבת לחזור. רוצי, רוצי!"
וזואי רצה, אבל לכיוון ההפוך.
"מה את עושה?!" צרחה צ'ל. זואי התעלמה ממנה. היא תפסה אבן חדה ושברה את המנעול של קרון העבדים.
"קומו!" צרחה "תתעוררו! יש לכם הזדמנות לברוח! רוצו! רוצו!"
הם קמו, מבולבלים. אבל כשראו שהקרון פתוח רצו החוצה.
זואי לא בזבזה עוד זמן, וברחה גם היא. אבל השודדים כבר הספיקו להתארגן ולרדוף אחריה.
היא שינתה כיוון והתגנבה סביב העצים, ואז רצה, רצה משם כמה שיותר מהר.
והתנגשה בבום גדול במשהו, משהוא גדול וקשה.
"אהה! ידעתי שתברחי בדרך הזו, את כ"כ צפויה!"
ראש המשמר!
היא לא הקשיבה לו ורצה לכיוון ההפוך. אבל הוא היה רכוב על סוס ועד מהרה חסם אותה.
"תפסיקי את המשחקים, התעייפתי מהמרדף אחרייך, תהי ילדה טובה ולא אצטרך לפגוע בך"
"ממש" מלמלה, נתקפת פיק-ברכיים למחשבה על מה יעשה לה המלך, וברחה שוב. רצה קדימה ללא מחשבה.
אבל הוא לא רדף אחריה, למה?
מלכודת. היא הבינה מאוחר מדי.
היא גם הבינה רק עכשיו שהיא לא חושבת בצלילות בגלל שאריות הסם של השודדים. והעייפות,
חבורה גדולה של חיילים הקיפה אותה בפקעת הדוקה.
היא תוכל לירות באחד או שניים, אבל אז האחרים יתפסו אותה. זו תהיה מלחמה חסרת סיכוי.
רק קסמים יצילו אותה עכשיו.
היא עצמה את עיניה, ואגרה בתוכה את הכוח. שוכחת מפאת הלחץ את העובדה שהיא לא יכולה לכשף כעת, כשהמכשיר המקולל לצווארה….
גל האנרגיה היה אמור להעיף את החיילים לכל הרוחות.
היא זימנה את הקסם ושחררה אותו.
היא התחשמלה, התחשמלה בכל גופה מזרמים שנבעו מקיסמה-שלה, שהופנה נגדה.
היא צנחה משותקת לרגלי החיילים. נזכרת מאוחר מדי למה היא נכנסה מלכתחילה לצרה הזו.
ראש המשמר צעד לעבר – כל כך בנחת! – וקשר אותה היטב, ואז העלה אותה לסוסו. והיא לא יכלה להתנגד לאחר ההתחשמלות שהשאירה אותה משותקת וכואבת.
שוב, היא הייתה לכודה על ידם.
לכודה!