הים תמיד שקט- פרק 51

בדרך הביתה הדלקתי חזרה את הפלאפון. לא רציתי שיחפשו אותי דווקא בזמן שאני צריכה להתחבר עם דבר אחר לגמרי. קיבלתי הודעה אחת מגל שאמרה " בסדר אמרתי לה, תתקשרי אליי בסיום הלימודים כשתוכלי אנחנו צריכות לדבר, אוהבת " והודעה אחת מליעד שבה כתוב " באמת שאת לא מבינה כמה לראות אותך שמחה עושה לי טוב. בבקשה תבואי בקרוב, אוהב ". אני כל כך שמחה שמצאתי את המקום שלי סביב החברים הכי טובים שלי, שאני מרגישה באמת בנוח להיות איתם, לדבר איתם, לצחוק איתם, לבכות איתם.
חזרנו הביתה ואמא ואני ניגשנו למטבח. הכנו לנו ארוחת צהריים מפנקת וכיפית, ישבנו, פטפטנו וצחקנו לנו רק שתינו. המשכנו לדבר על אותם דברים שאנחנו בדר"כ מדברות עליהם.
נשמע צלצול בדלת. אני ניגשתי לפתוח. שליח עם פרחים עמד בפתח הדלת.
" היי " הוא אמר.
" היי " אמרתי בחיוך.
" רק תחתמי לי פה " הוא ביקש בחיוך , ואני חתמתי את החתימה המדליקה שהמצאתי לעצמי והוא נתן לי את הפרחים.
" ממי זה? " שאלה אותי אמא כסגרתי את הדלת.
" דקה " אמרתי לה, לקחתי את הפתק שהיה איתו והתחלתי לקרוא :
" אנחנו זוכרים את אביך/בעלך כאחד ששינה לנו את החיים. אנחנו עדיין כואבים על לכתו. השם שלנו אולי לא יאמר לכם כלום אבל השם שלו, אומר לנו הכל. אנחנו עדיין מודים לו וזוכרים את היום הזה כיום אבל למשפחה שלנו. בזכותו קרו כל כך הרבה דברים טובים, שאין לנו אפילו את המילים להוקיר אותו ולחלוק לו כבוד אחרון. משתתפים בצערכם ביום אבל זה, משפחת מרום ".
" משפחת מרום? " אמא שלי שאלה, " אני מכירה אותם, אני זוכרת אותם " היא אמרה לי ונימת קולה השתנה. " הם היו פציינטים של אבא, הם מאוד אהבו אותו ".
" אפשר לראות את זה "אמרתי לה בחיוך.
" זה כל כך מתחשב מצידם, אני ארים אליהם צלצול יותר מאוחר ".
" בסדר, אני אביא איזה ואזה ונשים את הפרחים בפנים ". עליתי על כיסא והבאתי ממעל הכיור אגרטל לשים בה את הפרחים. הם היו כל כך יפים, חמימים כאלה, אמיתיים.
" אמא אני סיימתי לאכול, אני יכולה ללכת לים? ".
" את תמיד בים הא? " היא שאלה בחיוך.
" כמה שיותר יותר טוב ".
" בסדר, תהני " היא אמרה לי, " אם תצטרכי משהו תגידי ".
" אל תדאגי " ניגשתי אליה, נתתי לה נשיקה בלחי ואת הכלים המלוכלכים שמתי בכיור.
עליתי להתארגן בחדר, לקחתי את תיק הים הרגיל שלי והלכתי לים. גיליתי דרך יותר פשוטה וקלה להגיע לים מהבית, אז הלכתי לי קצת ברחובות עד שהגעתי לים. כרגיל הוא היה די שקט, זוהי לא עונת הרחצה וחוץ מזה זו גם לא השעה שהרבה אנשים באים לים. ישבתי לי שוב לבד מול הים, סתם נחה ונרגעת. חשבתי על אבא.
" את? מבריזה? " שמעתי קול מאחוריי. זו הייתה הדר.
" אני לא מבריזה, אני לא ילדה שמבריזה " אמרתי לה בחיוך.
" הבנתי.. " היא אמרה לי, כאילו חיכתה שאני אזמין אותה לשבת לידי. היא בכוונה לא התרחקה.
" את יכולה לבוא לשבת " אמרתי לה בחיוך, והיא במקום לצחוק באה וישבה לידי. שאלתי אותה למה היא לא בבית הספר והיא אמרה שהיום לא ממש היה לה חשק. המשכנו לשבת קצת בשתיקה, מחכות שהשנייה תתחיל את השיחה.
" תגידי יולי, אפשר לדבר איתך רגע ברצינות? " היא שאלה אותי בנימת קול נחמדה, רגועה.
" כמובן " אמרתי לה בחיוך.
" אני חושבת ש.. שאני חייבת לך התנצלות ". זה לחלוטין בא משום מקום.
" זה בסדר, את באמת לא צריכה " אמרתי לה בחיוך.
" לא אני כן צריכה, אני מרגישה שהייתי באמת לא בסדר כלפי הילדה היחידה שמבינה אותי.. ".
" מה? " שאלתי אותה בהפתעה.
" אני רוצה להגיד לך סליחה שעשיתי את מה שעשיתי. אני באמת חושבת שאת היחידה שלא נכנעה לרוע שלי, למה שעשיתי בתקופה הזאת לאנשים שלא באו לי בטוב, ואת היחידה אני חושבת שפתחה לי את העיניים ואמרה לי שאני באמת עושה משהו לא נכון ".
" וואלה " אמרתי לה בחיוך, " אני שמחה, באמת ".
" אני.. " היא אמרה, " אני נפרדתי מירדן ". אני הייתי בשוק גמור, ממש לגמרי. אני האמנתי לכל מילה שלה, אני ממש ניסיתי להבין מאיפה היא פתאום מביאה את עצמה אחרת לגמרי.
" אני הבנתי שאני עושה לו משהו ממש לא נכון, שאני מכריחה אותו לאהוב אותי והוא לא רוצה בזה, הוא עדיין אוהב אותך ".
" תודה שאת אומרת את זה. זה לא הכי ישנה עכשיו אבל באמת תודה ".
" אפשר לבקש ממך משהו יולי? ".
" כמובן, אני רק לא בטוחה כמה ממה שתבקשי אני אצליח לקיים ".
" אני חושבת שאני צריכה ייעוץ, לדבר עם מישהו, כי.. ".
" כי החיים שלך לא קלים " השלמתי לה את המשפט.
" בדיוק ".
" את רוצה לספר לי מה קורה? " אמרתי.
" הייתי רוצה, אבל אני מרגישה שאת יודעת עליי יותר מידי דברים לא טובים ככה שיהיה לך קשה לשפוט אותי מצד אחר. אני רוצה לדבר עם מישהו נטרלי ".
" מה עם פסיכולוגית בית הספר? " הצעתי לה.
" זה רעיון.. " היא הנהנה.
שתיקה.
" תראי הדר.. " אמרתי לה והסתכלתי עליה, " אני חושבת שאני מכירה זמנים שהחיים באמת הם לא פשוטים, ואני באמת יכולה לעזור לך, את רק צריכה להבטיח להאמין באנשים ".
" אני לא יכולה.. " היא אמרה.
" את בטוחה? ".
" קשה לי להאמין באנשים.. והיחיד שאני אולי מאמינה ובוטחת בו זה ירדן ".
" הדר מה יש בירדן שכל כך עושה לך את זה? ".
" אני באמת לא.. ".
" תסמכי עליי.. " ביקשתי ממנה.
" אני לא יכולה אפילו להגיד את זה ".
" אוקיי, חכי שנייה, תני לי את היד שלך " ביקשתי ממנה. היא נתנה לי את היד שלה ואני עצמתי עיניים, כמו בכל הפעמים שאני עושה את זה. ביקשתי ממנה לחשוב על מה שהיא רוצה להגיד לי, והיא אמרה שבסדר אבל שאני קצת מפחידה אותה עכשיו.
ברגע שקלטתי מה היא רוצה להגיד לי התמלאתי דמעות. דמעות ופחד, אלה שני הדברים הראשונים שהרגשתי.
" את קורבן לאונס? " אמרתי לה בלחישה והיא בהתה בי כלא מאמינה.