הים תמיד שקט- פרק 50

ביום למחרת התעוררתי עם תחושת מועקה אחת גדולה בבטן. ידעתי שהיום אני לא אלך לבית הספר, אבל הפעם לא התכוונתי לברוח או לא להגיד, וכבר על הבוקר שלחתי לגל סמס שאני לא אגיע היום לבית הספר בגלל דברים משפחתיים. התעוררתי והתארגנתי באופן רגיל, לבשתי את אותם הבגדים שאני לובשת בדרך כלל, שום דבר לא היה שונה. אצלי היה משהו שונה.
הייתי הרבה יותר עצובה.
המחשבות לא נדדו לרועי, לא לליעד, לא לירדן ולא להדר. חשבתי רק על דבר אחד- על אבא.
אבא שלי, שהיה לי יקר יותר מכל, איבד את חיוו בגלל איזה טמבל שהתנגש בו בזמן שהוא רכב במכוניתו. אבא שלי היה נהג זהיר, והוא תמיד אמר לי " לא מספיק להיות חכם בכביש, צריך שגם אחרים יהיו חכמים בכביש. לא מספיק לסמוך על עצמך, אתה צריך לפקוח 7 עיניים על הנהגים האחרים ". הוא איבד את חיוו ואני נשברתי מזה, אני רק זוכרת את היום ששמעתי על שקרה לו, שמישהו זר התקשר לאמא שלי ואמר לה שבעלה עבר תאונת דרכים.
והרגע הזה, שזהו זה, שאמא באה כולה בדמעות ואומרת " אבא לא יחזור יותר " ואני התחלתי לבכות אבל לא לצרוח, כי לא חינכו אותי לצרוח. ואני יושבת ובוכה ובוכה ורק רוצה לחבק את אבא חיבוק אחרון, זה משהו שאני לעולם לא ישכח.
דפיקה בדלת הוציאה אותי מהמחשובת שלי.
" בוקר טוב " אמרה לי אמא.
" בוקר " אמרתי לה.
" תתכונני ונצא? " היא שאלה בחצי חיוך.
" תכף, את יכולה לשבת רגע? " שאלתי אותה והיא אמרה כמובן וישבה על המיטה. אני הצטרפתי אליה והחזקתי את ידה.
" אני שונאת את היום הזה " אמרתי לה אבל לא הסתכלתי עליה.
" גם אני חמודה, תמיד קשה לי לעבור אותו ".
" גם הקטע הוא שעכשיו יותר מכל אני באמת באמת צריכה אותו והוא כל כך חסר לי. משהו באישיות הסמכותית שלו, ברוגע שהוא השרה לי, בתחושה שאני הכי חשובה. לגדול כבת יחידה ואח"כ לאבד את אבא זה דבר כל כך.. ".
" קשה " אמרה לי אמא, " אני מבינה אותך חמודה אבל ככה זה החיים וזה המצב. בואי רק נזכור שלא באשמתו קרה מה שקרה, שהוא תמיד היה ויהיה אדם טוב, אב טוב, ושאנחנו תמיד נתגעגע אליו ".
" עוד מישהו בא היום? חוץ משתינו? ".
" לא, רק אנחנו, עלייה מצומצמת ".
" זה הכי טוב.. ככה אני באמת יכולה להתחבר אליו ".
" אז יאללה, נצא? " היא שאלה אותי ונתנה לי נשיקה בלחי.
" כן, נצא " אמרתי לה בחצי חיוך, יצאנו מהבית ועלינו על המכונית. הדרך עברה בשיחת חולין. היא שאלה אותי על כל מה שקורה לי בחיים ואני סיפרתי, כי אני לא מסתירה מאמא שלי דברים. היא גם התלהבה וגם הייתה עצובה, היא שמעה לכל מה שאני עוברת וניסתה לייעץ. אם יש קשר שבאמת חשוב לי, הוא הקשר שלי עם אמא שלי.
חנינו בחנייה של בית העלמין. אני לקחתי את הפרחים שצריך להניח על הקבר, ואמא החזיקה את הנר נשמה שאנחנו שמים באחורי הקבר שלו, במקום מיוחד.
הגענו לשם והעיניים שלי התמלאו בדמעות. לא עליתי לקבר כבר כמעט שנה, שנה שלא ראיתי את המצבה, שנה שלא ראיתי את מה שכתוב בה.
השם שלו, תאריך הלידה והפטירה העברי והלועזי היו מצוינים בו, וגם המילים " איש אוהב רעיו, משפחתו ואת החיים. נפטר בטרם עת ". זה המשפט שעושה לי הכי הרבה צמרמורת רק לקרוא אותו.
אמא קראה את הפסוקים מתהילים שמתאימים לשם " נשמה " ואני החזקתי לה חזק חזק את היד. לא יכולתי לקרוא כלום כי לא הייתי במצב לקרוא פסוקים מאוד מסובכים, בשפה גבוהה מתהילים. המשכנו להסתכל על הקבר אח"כ בדממה עד שאני פתחתי את פי. " אני יכולה לקרוא משהו? " שאלתי.
" כמובן " היא אמרה לי בחיוך.
הוצאתי מכיס הג'ינס שלי דף ,לא קטן ולא גדול והתחלתי להקריא:
" אבא יקר. אם יש דבר אחד שאני רוצה להגיד לך ושאין לי סיכוי להגיד לך יותר פנים אל פנים הוא שאני מעריכה את הבנאדם שהיית. תמיד היית לצידי, בטוב וברע, תמיד אהבת לספר סיפורים מזמנים עברו, תמיד התנהגת בכבוד, לעולם לא הרמת עלי יד. היית אבא למופת. לאבד אותך, היה אחד הדברים הכי קשים שעברתי בחיים. אבל אני רוצה להגיד לך תודה שבגלל אותו מקרה האופי שלי השתנה. הפכתי להיות בנאדם חזק, כזה שבאמת יכול לעמוד בכל מה שמטילים עליו, להבין שאת החיים אפשר לקחת בשנייה ולכן שווה לנצל אותם אם משהו נראה לך שווה לעשותו. לימדת אותי את הטוב שבחיים, להסתכל לחיים עמוק בעיניים ולדעת שהכל הוא אפשרי. תנוח לך על משכבך בשלום ותזכור שהשארת מאחורייך לא רק משפחה קטנה מצומצת אוהבת, אלא עולם שלם שהכיר אותך, התחנך לפי הדברים שאמרת ולמד ממך כל כך כל כך הרבה. אין אדם שלא מכיר אותך ולא מעריך אותך ולא מוקיר לך תודה באחת ההזדמנויות שהוא יכול. איש אשכולות שכמוך, שמעביר לכולם את התחושה שהעולם יכול להיות טיפה יותר ורוד. אני אוהבת אותך הכי בעולם, בתך היחידה והמתגעגעת, יולי ".
אמא מחתה את דמעותיה, ואני רק הסתכלתי עליה וביקשתי ממנה בלחש לא לבכות.
" זה פשוט מדהים יולי " היא אמרה לי.
" תודה " אמרה לה וחיבקתי אותה חזק.
" וזה גם כל כך נכון- הוא באמת ידע איך להעביר לכל הסובבים אותו תחושה הרבה יותר טובה.. הוא היה אדם כל כך טוב ".
" אני מבינה למה התאהבת בו " אמרתי לה בחיוך.
" איך אפשר שלא? " היא חייכה אליי חזרה.
המשכנו לעמוד שם ולדבר מעל קברו ולהעלות עוד קצת זכרונות לעוד כמה רגעים. עד שבאיזשהוא שלב הבנו שתינו שכבר קשה לנו. כל אחת שמה אבן על הקבר וביחד חזרנו לאוטו.