קיץ 2011 – פרק 2+1 העלאה חדשה (סיפור על 1D)

אני מאוד מצטערת שאני מעלה את זה שוב, אבל אני הייתי אמורה להעתיק ממקום כלשהו שכבר היה כתוב לי את זה ולא היה לי אז התחלתי לכתוב ממה שאני זוכרת… עכשיו זה מועתק מהמחברת שלי ואני מקווה שהתגובות והקוראים שלי ישמרו…….
אני מתחילה:

פרק 1
*מנקודת המבט של שחר*
"תקשיבי, את לא מבינה מה קרה לי אתמול!" "נו, מה?" שביט שאלה אותי בשעמום ואני ניסיתי להסביר לה, אבל המילים לא יצאו לי מהפה. אני לא יודעת איך להסביר לחברה שלי שאתמול התנשקתי בפעם הראשונה, על השפתיים ועוד עם הבחור שאני מאוהבת בו. "נו? מה קרה? מה ההתלהבות?" היא שאלה שוב ואני, לא יודעת למה ואיך התחלתי לדבר. "טוב, את הולכת לקבל שוק מטורף. אתמול התנשקתי עם דניאל, בפה." העיניים של שביט נפערו לרווחה והלסת התחתונה שלה נפלה לרצפה. "מה – הרגע – אמרת?!?!?!" היא פשוט לא יכלה לשנות את ההבעה שלה, ואני התחלתי להתפקע מצחוק! אף פעם לא ראיתי אותה כל כך מופתעת! היא פשוט הייתה בשוק מוחלט, אבל אני לא יכולה להגיד שלא הזהרתי אותה… "אומייגאד! מזל טוב שחר!!! יפה שלי, סוף סוף השגת את מה שרצית כל כך הרבה זמן!" ההבעה שלה השתנתה מהפתעה לשמחה והיא לא יכלה להוריד את החיוך מהפנים. "קיבלת הודעה חדשה."המחשב הודיע לי, הייתי צריכה להיפרד מהחברה שלי להיום. "טוב יפה, אני אראה אותך מחר, נכון?" היא קרצה לי וסגרתי את שיחת הוידיאו. לחצתי על ההודעה וראיתי את המילים הבאות: "מזל טוב, שחר רייטמן! זכית בכרטיס טיסה זוגי ללונדון למשך חודשיים וב-10,000 לירות שטרלינג לבזבוזים! כעת את וחברתך יכולות לצאת ללונדון ולעשות חיים!" הייתי פשוט בשוק, אפילו יותר ממה ששביט הייתה מקודם! 'ואו, כרטיס טיסה זוגי לי ולחברה לחודשיים בלונדון ומלא כסף לבזבוזים! אומייגאד!!! אבל את מי אני אזמין?' חשבתי לעצמי, ותוך כדי חייגתי את מספר הנייד של שביט. "נו, מה קרה עכשיו?תני לי לנחש: דניאל התקשר והזמין אותך לצאת, או שקיבלת פוסטר של וואן די בעוד מכירת יד שנייה?" היא שאלה אותי משועממת ורגילה לשגרה. "הרבה יותר טוב מזה!" התאפקתי לא לצעוק לטלפון, כי תמיד כשאני צועקת כולם נהיים חרשים זמנית…. "שביט זיהתה את השמחה בקולי והבינה שהפעם זה לא סתם שטות, זה עניין רציני! "נו, אז מה קרה?" היא ייחסה לזה קצת יותר תשומת לב. "תקשיבי לזה:" הקראתי לה את מה שהיה כתוב באימייל שנשלח אליי בהתרגשות והיא התחילה לצרוח בהפתעה: "OMG!!! זוגי אמרת?! אני כבר אורזת מזוודות ובאה!!!" היא אמרה ושתינו התחלנו לצחוק. הטיסה יוצאת מחר בצהריים," הקראתי לה את מה שהיה כתוב בכרטיסים, אלה שהייתי אמורה להדפיס. "בשעה 4:56 בדיוק. אז את באה?" שאלתי אותה ולא חיכיתי לתשובה. "טוב, אז תשאלי את אימא שלך ותחזרי אליי." אמרתי לה, עדיין מנסה לעכל את מה שקרה לי הרגע. קראתי לאימא שלי מהר לחדר והראיתי לה את האימייל שקיבלתי. היא מיד הודיעה לאבא שאני לא אהיה פה בחופש והציעה לי להתחיל לארוז גם היום. "אבל אימא…." השתמשתי בהתחמקות הידועה שלי מבקשות של ההורים. "לא אבל. אם את רוצה להיות מוכנה מחר, תתחילי היום. בהצלחה!" היא אמרה, נישקה אותי בלחי ויצאה מהחדר. "איכככ…" סיננתי וניגבתי את הנשיקה. אם יש דבר שאני לא סובלת זה נשיקות דביקות מההורים שלי…. נפלתי לאחור על המיטה שלי. "איזה כיף לי!" אמרתי לעצמי ובהיתי בתקרה הלבנה של חדרי.

~למחרת בבוקר~
"שחר, קומי! את כבר ישנה כל היום! אנחנו צריכות לצאת כבר!!!" שמעתי את שביט מנסה להעיר אותי ולהקים אותי מהמיטה. "מה השעה?…" מלמלתי בעייפות ובקושי פתחתי את העיניים. "השעה… 12:09! את חייבת לקום, יש לך רק שעה וחצי להתארגן!" נזכרתי בהכל, היום אני טסה ללונדון ואולי אני אפגוש את זאין מאליק על הדרך :) "טוב, אני קמה!" ניסיתי להיות ערנית, אבל לא הצלחתי. קמתי מהמיטה והתנדנדתי לסלון, שם אימא ואבא שלי ישבו וצפו בתכנית בוקר למבוגרים… באתי וחיבקתי את שניהם, ואבא שוב זירז אותי: "אם לא תמהרי להתארגן, את לא תצאי בזמן!" מיד הלכתי לחדר שלי להתלבש, לבשתי גופייה שחורה עם ציור של מיני מאוס בלבן ורק האף שלה ורוד בהיר, ג'ינס קצר בטירוף ונעלי בטירוף וכפכפי אצבע ורודות פרחוניות. הסתרקתי ואספתי את שערי לקוקו גבוה, היה לי ממש חם אז לי הייתה לי כל ברירה אחרת. צחצחתי שיניים, התאפרתי ובשעה 12:30 הייתי מוכנה ואני ושביט עמדנו עם המזוודות ליד דלת הכניסה. "אימא, אנחנו מוכנות לצאת!" צעקתי לאימא שלי והיא התקרבה אלינו כשבידיה המפתחות של האוטו שלה ושל אבא. יצאנו מהבית ואני ושביט התיישבנו במושבים האחוריים אחרי ששמנו את המזוודות שלנו בתא המטען.

הנסיעה לתל אביב הייתה מאוד ארוכה, ואני לא בטוחה אם נרדמתי באמצע או שלא, אבל זה היה שווה את זה לגמרי. כשנכנסנו לתל אביב היה אפשר לראות את ההבדל בינה לבין צפת, וגם היה אפשר לראות למה אביאל רוצה לעבור לגור פה עם חברה שלו, נעמי. אני ישר קלטתי את כל המכונית ואנשי העסקים שנוסעים בכביש, ורק אז הודיתי לה' שנתן לי את הזכות להיות בחופש. "הגענו, בנות. ברוכות הבאות לנמל תעופה בן גוריון – ישראל." אימא שלי בירכה אותנו בזמן שהחנתה את המכונית ולאחר מכן עזרה לנו להוציא את המזוודות מתא המטען של האוטו. כשנכנסתי לשדה התעופה הופתעתי מאוד מכמות האנשים שהיו שם, והיה אפשר לראות על הפרצוף של שביט שהיא מתאפקת לא להתעלף וליפול על הרצפה כדי לא להבהיל אותי ואת אימא שלי, אבל היא הייתה בשוק מוחלט! אנשים שמחכים לטיסות, אנשים שחזרו מהם, אנשים שבאו לקבל את חבריהם ואהוביהם בחזרה, כל כך הרבה אנשים! על שני המסכים הגדולים הופיעו כל הטיסות לשעה הקרובה, ובמסך של הטיסות היוצאות היה כתוב: "לונדון, 16:56, מוכן." אני ושביט הלכנו לאחת העובדות שהיו שם ושאלנו אותה איפה לעמוד לטיסה ללונדון. "מה שתי בנות צעירות כמוכן עושות פה? ועוד לבד. יש מישהו ששומר עליכן?" היא שאלה בסקרנות. "קיבלתי כרטיס טיסה זוגי ללונדון, ואני לוקחת את החברה הכי טובה שלי איתי." הסתכלתי על שביט, היא הסתכלה עליי, חייכה ואחר כך עברה לחייך לבחורה שעמדה מאחורי דלפק העץ. "טוב, אז…" היא אמרה וחיטטה בניירות שהיו מונחים על הדלפק. היא הרימה אחד מהם והסתכלה עליו בעיון. "הטיסה ללונדון יוצאת עוד חמש דקות בשער 7, לכו לשם." היא אמרה לנו, הודינו לה והתקדמנו לכיוון שער 7. הגענו לשם, סוחבות את המזוודות אחרינו ונפרדתי מאימא בחיבוק גדול וחם, חיבוק שאני לא ארגיש את חומו בחודשיים הקרובים. "אם את צריכה משהו, כל דבר, רק תתקשרי אליי!" היא אמרה לי ונשקה ללחיי. "ואל תעשו שם יותר מידי שטויות!" היא הזהירה אותנו ואני השתעלתי בכאילו וסיננתי: "שביט… אחם – אחם!" והיא הסתכלה עליי במבט לא מבין. "קריאה אחרונה לטיסה ללונדון בשער 7!" הכרוז קרא, אני ואימא שלי התחבקנו פעם אחרונה ועלינו לטיסה. כמו שהסכמנו, אני ישבתי ליד החלון, והיה לי דווקא די כיף לראות איך המטוס צובר גובה, ואנחנו נוסקים לשמיים, אפילו ששביט כל הזמן נדחפה לראות גם… ישבתי בכיסא שלי בנוחות, הסתכלתי על הנוף היפה שראו מהחלון ושמעתי "over again" של וואן דיירקשן, ראיתי את האדמה נהיית רחוקה והעננים נהיים קרובים. שמתי לב שכל הלחצים היום-יומיים שלי יורדים ממני ועושים צניחה חופשית מהמטוס, בטח מתרסקים על מישהו אחר, לאחר מכן שמתי את "sumer love", גם של וואן די, 'באמת הולך להיות לי קיץ של אהבה…' חשבתי לעצמי ומעט לאחר מכן נרדמתי.

~לאחר 6 שעות~
"המטוס יינחת עוד מספר דקות, אנא לא להוריד את חגורות הבטיחות עד שיורו לכם על כך. תודה." הדיילת אמרה ברמקול והעירה אותי. "שביט… איפה אנחנו?" שאלתי אותה, עדיין קצת ישנונית והיא סגרה מפה שהסתכלה בה עד עכשיו. "אנחנו מעל לונדון, כמו שהדיילת אמרה, עוד כמה דקות ננחת."היא הסבירה לי ובאטיות המטוס איבד גובה ונוחת אל תוך מקום חדש ולא מוכר, הרי לא הייתי בחו"ל אף פעם חוץ מבטיול הבת מצווה שלי. "הגענו לנמל התעופה 'magical' בלונדון, אתם מוזמנים לקחת את חפציכם ולרדת מהמטוס." הדיילת הודיעה, הורדתי את החגורה ולקחתי את המזוודה בדרך לרדת מהמטוס. "בואי נתחיל בשופינג!" אמרתי לשביט בהתרגשות, אבל היא עיקמה את פרצופה והסתכלה סביב. "אבל… יש כלכך הרבה חנויות בלונדון, היא הרי גדולה פי 100 מישראל, וחוץ מזה, את לא חושבת שכדאי לנו למצוא מקום לישון בו לפני שנתחיל לבזבז כסף?" היא אמרה בחכמה ושתינו נהיינו רציניות. "טוב, נראה לי שצריך לצאת מהמקום הזה לפני הכול!" אמרת ושתינו התחלנו לצחוק. יצאנו ממסדרון הקבלה של הנמל ויצאנו החוצה, המזוודות אחרינו. הסתכלתי על כל מה שראיתי, והייתה לי רק מילה אחת להוציא מהפה שלי: "וואו!!!" זה מה שאמרתי.