סיפור על וואן דירקשיין – לונדון, לונדון והארי סטיילס ~פרק 1~

"נווו מיילי! אנחנו נאחר! " צעקה לי אשלי, לקחתי את המזוודות שלי עשיתי סיבוב לאחור לבדוק שלא שחכתי כלום ויצאתי מחדרי, נפרדתי מהוריי והתקדמתי לעבר הדלת עם אחותי אשלי, היא נהגה במכונית החדשה שקנתה לכבוד הביקור שלנו בלונדון, הגענו לשדה תעופה וקיבלתי מלא הודעות מהחברות הכי טובות שלי: "טיסה מהנה", "מתגעגעת", "חסר לך שלא תקני לי מתנה.." ועוד מלא! באמת שאני לא יודעת מה אני יעשה כל הקיץ הזה בלעדייהם.. אשלי ואני עלינו על המטוס וכמובן שאשלי התחילה לחפור על כמה שהיא מתרגשת "את קולטת?! אנחנו עוד 6 שעות בלונדון! " היא אמרה בשמחה. "כן.." אמרתי. "את לא מתרגשת?" היא שאלה. "לא, אני לא רציתי לבוא איתך! " אמרתי, "בסדר.. זה לא אשמתי שאמא ואבא הכריחו אותך לבוא איתי " היא אמרה.. "זאת כן! עם לא היית חופרת להם כלכך על ההופעה של החברים האלה שלך.. איך קוראים להם? וואן דייגייז? (One theygas) " אמרתי , "תסתמי! את לא מכירה אותם בכלל! והם לא גייז" אשלי אמרה בעצבים.. "טוב.." אמרתי. : אל תשכחי שאת באה איתי להופעה שלהם" אשלי אמרה. "בסדר! רק תפסיקי להזכיר לי את זה" אמרתי. חיברתי את הביטס שלי לפלאפון והתחלתי לשמוע שירים, כל הדרך חשבתי על העזיבה מטנסי ללונדון, אולי אני ישתנה.. אני לא רוצה.. טוב לי פה.. ובטח שלא יהיה לי כיף עם הוואן דירקשיין האלה, מה היא מוצאת בהם.. כמה אני יכולה כבר לסבול אותם?! היא כל היום מדברת עלייהם שומעת שירים שלהם, אני מרגישה כאילו התחתנתי איתם, זה מציק! וחוץ מזה עוד שבוע ישלי יומלדת 18.. ואני יחגוג אותה בלונדון?! בלי החברות שלי? שכלכך כיף לי איתם? נרגעתי עם השיר ready or not ונרדמתי..
"מיילי קומי! הגענו" אשלי לחשה לי בזמן שנרדמתי. "אהה מה?" שאלתי בעייפות ופיהקתי "קומי הגענו" אשלי אמרה וקמה מהמושב.. קמתי גם ויצאנו מהמטוס, לקחנו את המזוודות שלנו והזמנו מונית, הגענו למלון שלנו נכנסנו לחדר 402 . "מיילי.. אני צריכה להגיד לך משהו.. אבל תבטיחי שלא תתעצבני" אשלי אמרה " מה?" שאלתי מיואשת. "המלון.. אז.. גם וואן דירקשיין שוכנים פה" היא אמרה בהתלהבות. "טוב" אמרתי עצובה.. רק המחשבה שהיא תחפור לי עלייהם פי שתיים ממה שהיא עכשיו.. התחלתי לפרוק את הדברים שלי עצבנית, אוופ זה כלכך קשה איתה, היא בת 18 וחצי והורסת לי תחיים.. אני אולי מאומצת אבל נכון.. היא המשפחה היחידה שיש לי, היא וההורים המאמצים שלי, ועדיין אני לא מרגישה קשורה אלייהם.. המחשבות שלי נקטעו בגלל כל הצעקות של הבנות מתחת למלון, כנראה שהמלכים הגיעו.. אשלי יצאה בריצה לכניסת המלון בתקווה לראות אותם, נשארתי בחדר לבד, יצאתי למסדרון לחפש מגבות כי היה חסר לנו, ושמעתי לחשושים, וקולות בסוף המסדרון המשכתי עד לסופו' וראיתי דלת מוזרה שהייתה מוחבאת בין הרבה עגלות, התקדמתי וראיתי חמישה בנים עוברים במהירות, אחד מהם התנגש בי, הוא היה מתולתל, "סליחה" הוא אמר והשפיל את מבטו " רק על תצעקי" בחור בלונדיני אמר לי, הבנתי שזה הם, וואן דירקשיין, התחלתי לזהות אותם מכל הפוסטרים של אשלי. "פחח מה אתם חושבים שאני אחת מהבנות המושפלות שאוהבות אותכם?" אמרתי בזלזול. "עם זה מה שאחת חושבת.." הבחור המותלתל אמר לי והלך, ואיתו כל הבנים. הם נכנסנו לחדר 403 חדר מול החדר שלנו. נכנסתי לחדר והמשכתי לסדר את הדברים שלי.. אשלי נכנסה מאוכזבת לחדר "לא ראיתי אותם!" היא אמרה וכמעט בכתה. "אז זהו שאני כן" אמרתי "מההה איפה?!" היא כמעט צרחה.
"הם חדר מולנו 403" אמרתי.. "דיברת איתם?!" היא שאלה. "כן.." אמרתי "אני הורגת אותם! מה אמרת להם?!??!" היא שאלה.. ולא עניתי.. היא יצאה מהחדר ובאתי אחרייה, היא דפקה על הדלת של החדר שלהם בהתרגשות, עמדתי מאחורייה לוודא שהיא לא תאנוס אותם או משהו.. בחור עם שלייקס פתח בחשש וראה את שתינו, "אומיייגאד!" אשלי אמרה וכמעט צעקה…" רק על תצעקי" הוא אמר, והכניס את שתינו לחדר שלהם. "לואייי מי זה?!" איזה מישהו צעק, היה לו בלורית על הראש ופס בלונדיני. מיד הבנתי שהבחור על השליקס קוראים לו לואי. אשלי התחילה לדבר.. הרבה… ומיד הבנתי את השמות של כל אחד מהם,הארי,לואי,נייל,ליאם וזאין. אני עמדתי בצד ליד הדלת בזמן שאשלי יושבת לייד ליאם וצוחקת איתו. הארי התקדם אליי "אממ היי.." הוא אמר לי .. " היי" אמרתי. " אז את לא ממש אוהבת אותנו" הוא שאל. "לא.. אבל אחותי כןן" אמרתי והסתכלתי עלייה. "אז היא באה להופעה שלנו היום?" הוא שאל "כן" אמרתי . "ואת?" הוא שאל.. "כן,אבל לא נראלי שאני יבוא" אמרתי. "טוב" הוא אמר. " אזז אשלי היה נעים מאוד לפגוש אותך ואת…" הארי אמר והסתכל עליי.. "מיילי" אמרתי, "ואת מיילי, אבל ישלנו הופעה עוד שעתיים, ואנחנו צריכים להתאגן.." הארי אמר ורמז שאנחנו צריכות לעזוב. אשלי חיבקה כל אחד מהם לפחות חמישה פעמיים. ויצאנו גם אנחנו להתארגן.