לפרוק לפרוק לפרוק….

אני מנסה ולא מצליחה רצות אותך.
אני מניחה שאיבדתי את היכולת הזו כבר מזמן.
אני רגישה לא אכפת לך.
לא אכפת לך שכל מילה שאת אומרת לי, כל מילה שאת צועקת עלי כואבת לי.
פוצעת אותי.
שוברת אותי.
זה נשמע קשה? זה נשמע מוגזם?
זה ממש לא.
כולם תמיד חושבים שאני משקרת כשאני אומרת שאני ילדה סגורה, הרי אך אפשר להיות סגורה כשאת מוקפת תמיד בבנות?
בטח שאפשר. כשאת מאמנת את עצמך לא להיפתח לאנשים, לא לבטוח בהם אך להשיג את האמון שלהם בך, אפשר.

אני מנסה להישאר ילדה טובה אך את שוברת אותי.
את מפילה אותי. לא פיזית, אלא רוחנית. אני לא מצליחה יותר ככה.
כואב לי ולא אכפת לך.
הדבר היחיד שעשית טוב בשבילי השנה הוא לשכנע אותי לקנות את האוזניות. הם שימושיות מאוד בזכותך, ממש תודה.
מוזיקה שמחה כבר מכאיבה לי באוזן.
את לא צריכה לעצוק על מישהו רק כי הוא עשה משהו בטעות. אפשר לנסות לדבר ברוגע.

מצחיק.
בדיוק היום אמרתי שאני צריכה לשלוט בעצמי מלצעוק על אנשים. ושאני דווקא מצליחה בזה קצת. אך
אני לא חושבת שלברוח לאוזניות בכל פעם שקשה לי זה עוזר. אני לא חושבת שזה הפתרון.
אז אני בורחת לכתיבה, אבל גם זה קשה.
לא קשה לכתוב, אלא קשה להתמודד עם זה.
ברור שהם עוזרים, אבל לא כמו כתף שמנחמת בעת הצורך לבכות עליה, הוא חיבוק חם…
כי הם לא פה. הם לא באמת לידי.
אני כבר לא יכלה לפנות לאנשים, כי כולם סביבי עסוקים.

אז מה עם אני ילדה מוזרה. ילדה עוד תקועה על גיל 4 ולא מוכנה עדיין להתבגר.
ילדה שקשה לה עם עצמה.
ילדה שתמיד זקוקה לכך שינחמו אותה, למרות ששום דבר לא קרה.

אז חשבתי פעם שהכל יכול להיות ורוד. אבל תחלאס, זה שקר אחד גמור.
אי אפשר להאמין לזה יותר.

הינה את קוראת לי עכשו, זה לא יעזור לך. אני לא רוצה לדבר איתך עכשו.
אוף עם העולם הזה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!