החטיפה או איך זה קרה- פרק 1

שני משפטים מההקדמה הקודם:
'אני לא רוצה להיזכר במה שקרה אחר כך' חשבה ג'ורג'יה.
פתאום נפתחה הדלת בסערה ושלושת החוטפים נכנסו בזמן שג'ורג'יה שקעה ברחמים עצמיים.
——————
פרק 1:
ג'ורג'יה פתאום שמה לב שהיא בוכה והכריחה את עצמה להתעשט ולא להראות שהיא פגיעה .
"איך קוראים לך" שאל אחד החוטפים לאחר שבהה בה זמן מה.
"ג'ורג'יה" היא ענתה במבט מלא שנאה.
"אוקיי ג'ורג'יה אני לירוי זה (הוא הצביע על עוד אחד מהחוטפים) רונאל, וזה (הצביע על עוד אחד מהחוטפים) ג'וזף" אמר לירוי בקול חסר כל רגש.
"אתם תשחררו אותי?" שאלה ג'ורג'יה בכעס.
"לא" ענה במהרה רונאל, "לא בינתיים".
"אז לא אכפת לי איך קוראים לכם" אמרה ג'ורג'יה, "אתם יכולים לפחות לשחרר את החבלים?" שאלה, "הם מכאיבים לי" אמרה ג'ורג'יה במבט מלא תקווה .
רונאל נאנח ומילמל לעצמו "נו באמת…".
"בסדר" אמר לירוי.
"לא!" צעק לפתע ג'וזף, "אתה יותר מידי רכרוכי! ובנוגע אליך ילדה קטנה, נשחרר אותם אחר כך ובינתיים תסבלי!".
"מה אתם רוצים ממני?" שאלה כבר על סף דמעות ג'ורג'יה.
"ממך כלום זה מאביך" ענה רונאל ותקע בג'ורג'יה מבט קר.
ג'ורג'יה הייתה מופתעת, היא לא שיערה שאביה שתמיד אהבה ופינק אותה והיה האב הכי טוב בעולם בשבילה, היה מעורב בזה "מה הוא קשור?" שאלה בבהלה.
"הוא קשו.." התחיל לירוי להגיד, "לא!,אמרנו לה כבר יותר מדי!" אמר ג'וזף, "תקשיבי ילדה" אמר בזעם "עכשיו נשחרר את החבלים ואת לא תעשי שום דבר שתצטערי עליו אחר כך, מובן?!"
"כן" רטנה בשקט ג'ורג'יה והסתכלה על הרצפה המלוכלכת.
רונאל שיחרר את ג'ורג'יה ועשה זאת לאט וכך שיכאב לה, היא סבלה את הכאב ולמרות זאת צצו בעיניה דמעות.
"אני רעבה" לחשה ג'ורג'יה לאחר ששוחררו ידיה מן החבלים.
רונאל נאנח בזמן שהתיר את רגליה מן הקשרים.
"נביא לך אוכל עוד מעט" אמר ג'וזף והביט ישירות בעיניה של ג'ורג'יה.
"תודה" היא לחשה בזמן שהסתכלה על רגליה שכמעט שוחררו.
כאשר יצאו שלושתם מן החדר במהירות ונעלו את הדלת אחריהם היא נשכבה על המיטה הבלויה שהייתה שם וניסתה להירדם למרות כל המחשבות שעברו בראשה 'מה הם יעשו, כמה זמן ישאירו אותי כאן…', לבסוף הצליחה להרדם עם מבט קודר בפניה.
~הבוקר למחרת~
כאשר ג'ורג'יה התעוררה היא הייתה בטוחה שכל מה שקרה הייה רק חלום רע, סיוט שחלף, ובעוד רגע, תכנס אמא האהובה לחדרה הנעים בביתה, אשר צבוע בצבעי בסגול בהיר ומעוטר ציורים של פרחי בר ותשאל מה קרה והאם היא מרגישה טוב, בדאגה שרק אמא יכולה לדאוג, אבל לאחר כמה רגעים התעשטה והתיישרה למצב ישיבה כאשר היא מסתכלת על התקרה המעוטרת בכתמים מהחורף שחלף ועבר.
ג'ורג'יה השתכלה על הכסא וראתה צלחת עם אוכל עליו, היא בהטה בצלחת כמה רגעים ולאחר מכן הסתערה על האוכל שבצלחת בלי לחכות אפילו עוד רגע ולחשוב שאולי, האוכל לא מתאים לאכילה.
ג'ורג'יה חשבה את המחשבה המטרידה הזו רק לאחר שגמרה את כל מה שיהיה בצלחת ואפילו את הפירורים שנשארו בצלחת, כמו רגעים לאחר מכן חשבה לעצמה 'זה לא יכול להיות אחרת הם לא היו אפילו חוטפים אותי, או שלא…' .
פתאום היא שמה לב שהיא לא הייתה היחידה בחדר והיו גם כמה עכברושים על הרצפה.
ג'ורג'יה צרחה צרחה מקפיאת דם לאחר שראתה את העכברושים הגדולים על הרצפה, עיניה לא ניתקו מהם בחשש שעוד רגע הם יעלו על מיטתה.
"מה קרה כבר מה קרה?" שאל בזעם רונאל לאחר שהתפרץ לחדרה של ג'ורג'יה.
"עכברושים.." מילמלה ג'ורג'יה בידיעה שעכשיו ברגע הזה שאר כבודה נרמס תחת רגליו הגדולות של רונאל.
"דפוקה.." מילמל רונאל ויצא מהחדר בכעס.

להאריך את הפרקים בעתיד ? או שזה בסדר?