(6+7) stole my heart

פרק 6-
~מנקודת המבט של עדן~
"נוסעים יקרים, המטוס ינחת בעוד מספר דקות" נשמע קול הטייס ואני פקחתי את עיניי.
לידי ישבה יסמין כשעיניה עצומות ואוזניות תחובות באוזניה.
הבטתי מעבר לכיסא וראיתי את ליאור וריין ישנות כשראשה של ליאור מונח על כתפה של ריין.
נגעתי קלות בכתפה של יסמין והיא התנערה ופקחה את עיניה
"אוהו! סוף סוף התעוררת, כל כך השתעממתי שהתחלתי לשמוע את ג'סטין, אגב יש לו קול מדהים, אבל שכחתי להוריד שירים של וואן דיירקשן לפני הטיסה" פתחה ישר את פיה ולא נתנה לי להשחיל מילה
"נו איך ישנת?" שאלה אותי והוציאה את האוזניות.
"נחמד, התעקם לי קצת הגב אבל נסתדר" עניתי לה "עוד מעט נוחתים" הוספתי.
"המממ שנעיר את ליאור וריין?" שאלה יסמין לאחר מבט קצר במושב הקדמי.
"עזבי, נעיר אותן כשננחת" אמרתי "ומה איתה?" שאלתי והצבעתי על האישה המבוגרת שנחרה ליד יסמין.
יסמין ציחקקה וגילגלה את עיניה "תגידי תודה את לא זו שצריכה לסבול את זה שעות על גבי שעות….." הניפה את ידיה באוויר ובטעות פגעה בראשה של האישה, זו פקחה את עיניה אך רגע לאחר מכן סגרה אותן.
יסמין הביטה בי במבט מבולבל ואני רק השבתי לה בצחוק מתגלגל שבקע מפי, יסמין הצטרפה אליי, ודמעות צחוק כבר החלו לזלוג על עיניי כש" שתי סתומות! מנסים לישון פה!" אמרה ריין אבל ראינו את החיוך על פניה, ליאור עדיין ישנה. "סורי" אמרה יסמין אבל הצחקוקים לא הפסיקו וריין הצטרפה גם היא.
כשסוף סוף הם פסקו "נו באמת! אני מתה מרעב, הייתי צריכה להזמין עוד משהו חוץ מקולה" התלוננה ריין
"גם אני! הבטן שלי נדבקה לגב עוד מעט אני אוכלת את האישה שעל ידי" הוסיפה יסמין ואני גיחכתי.
אחת הדיילות עברה והבהירה שעוד מספר שניות נוחתים ועלינו להיות בשקט.
המטוס הנמיך גובה וחיכוך הגלגלים במסלול נשמע מבעד לחלונות, הנוסעים שהיו ערים החלו לסדר את הדברים שהעלו למטוס ולהעיר את חבריהם הישנים. ריין העירה את ליאור וזו פקחה את עיניה ומתחה את זרועותיה באוויר. המטוס נעצר והנוסעים החלו לרדת ממנו, נדחפנו ביניהם הודינו לדיילות וירדנו מהמטוס.
אספנו את המזוודות מהמסוע והבטנו סביב, אביה של היילי עמד שם מנופף אלינו ודוחף אנשים בכדי להגיע אלינו. כל אחת קיבלה חיבוק קצר והמשכנו אל עבר היציאה.
"היילי לא הפסיקה לדבר על איך שהיא מתגעגעת אליכן מהרגע שנחתנו" הסביר לנו בחיוכים ועזר לנו להכניס את המזוודות הקטנות למכוניתו, את שאר המזוודות חילקנו בין שתי מוניות כאשר במונית אחת ישבה יסמין ובשניה ריין, אביה של היילי נתן לנהגים הוראה לעקוב אחרי מכוניתו בזמן שאני וליאור נסענו איתו.
"אז דייוויד, איפה אתה מוריד אותנו קודם?" שאלה ליאור את אביה של היילי
"לביתו של אביה של יסמין, תורידו שם את המזוודות ואם אתן רוצות אני אקח אותכן לביתנו כדי לפגוש את היילי" הסביר בקצרה ואנחנו קטענו אותו "רוצות!" צעקנו וחייכנו. כל כך התגעגעתי אליה ואני בטוחה שגם שאר הבנות.
~מנקודת המבט של ריין~
אביה של היילי קידם אותנו בחיוך רחב ובחיבוק קצר, לאחר מכן עליתי על המונית שבה היו חלק מהמזוודות שלי ושל הבנות.
הנהג עקב אחרי מכוניתו של דייוויד עד שהגיע לביתו של אביה של יסמין, עיניי נפערו בתדהמה
בית לבן וענק חלונות אדומים שתואמים לצבעו של גג הרעפים הענק שהיה על ראשו של הבית, שער כחול שהוביל לשביל הגישה שלאורכו היו פרחים בכל הגוונים האפשריים.
נכנסנו והמזוודות השתרכו אחרינו בשביל בזמן שאביה של היילי שילם לנהגי המוניות.
הוא לקח חלק מהמזוודות והגענו לדלת הכניסה מעץ כהה. צלצנו בפעמון ואביה של יסמין פתח לנו
"שלום בנות, דייוויד! ברוכים הבאים" אמר וחיבק כל אחת מאיתנו "יסמין! כמה שהתגעגעתי אלייך! מה שלום אמא ופני?" הוסיף ושאל את יסמין. "גם אני התגעגעתי! והן בסדר" הוסיפה וחיבקה אותו חיבוק ארוך. "טוב אני ודייוויד נעזור לכן להעלות את המזוודות לחדריכן ולאחר מכן….דייוויד?" שאל אביה של יסמין "כן, לאחר מכן אני אקח אתכן לפגוש את היילי" המשיך אותו בחיוך רחב.
חייכנו ועלינו לקומה בה היה מסדרון ארוך שלאורכו דלתות אדומות כהות.
שמותינו היו על הדלתות והבטנו בתדהמה, נכנסתי לחדרי.
מיטה לבנה ועליה מצעים ירוקים בהירים, ארון ענק בצבע חום כהה, שולחן כתיבה לבן ולידו שידה כחולה כהה שעליה מונחת טלוויזיה. שולחן איפור לבן שכנראה לא אשתמש בו הרבה. סידרתי את המזוודות על יד המיטה ויצאתי מחדרי פניתי לחדרה של יסמין.
מיטה אפורה ועליה מצעים סגולים בכל מיני גוונים, ארון לבן, שולחן כתיבה בצבע שמנת, שידה כמו שלי בצבע לבן שעליה מונחת טלוויזיה, שולחן איפור אפור. "נכון מדהים?" שאלה ושילבה את ידה בידי, הנהנתי בהסכמה ופנינו לחדרה של ליאור. היא לא הייתה שם, כנראה בחדר של עדן. המיטה הייתה ורודה בהירה ועליה מצעים בורוד קצת כהה יותר, ארון בצבע קרם ושולחן כתיבה לבן, שידה ורודה בהירה שעליה מונחת טלוויזיה, שולחן איפור שתואם לצבעה של המיטה. יצאנו מחדרה ופנינו לחדרה של עדן שם הייתה גם ליאור. מיטתה של עדן הייתה בצבע בורדו ועליה היו מצעים לבנים, ארון שתואם לצבעה של המיטה, שולחן כתיבה אדום ולידו שידה שחורה שעליה מונחת טלוויזיה, שולחן איפור אדום גם הוא. "אין מה להגיד, החדרים מדהימים!" אמרה עדן וכולנו חייכנו והנהנו בהסכמה.
ירדנו למטה וראינו את דייוויד וג'ק (אביה של יסמין) יושבים ושותים קפה, כשראו אותנו קם דייוויד "בואו בנות, דיברתי עם היילי והיא כל כך התרגשה" חייך והוביל אותנו אל היציאה "תודה רבה" לחץ את ידו של ג'ק וכל אחת מאיתנו נופפה לו לשלום.
נכנסנו למכוניתו ונסענו לכיוון ביתה של היילי. במרחק של שני רחובות בערך הייתה שדרת בתים ארוכה, דייוויד עצר ליד ביתם ויצאנו מהמכונית. עברנו בשביל הגישה והוא דפק על הדלת, היילי פתחה לנו וצווחה בקעה מפיה. "אני לא מאמינה התגעגעתי אליכן כל כך!!!" אמרה וחיבקה כל אחת מאיתנו חיבוק ארוך, "גם אנחנו אלייך! את לא יודעת כמה" אמרה ריין בחיוך רחב. ליאור חייכה והוציאה מעטפה מאחורי גבה, היילי צווחה שוב רק הפעם יותר חזק, אני עדן ויסמין לא הבנו מה קורה. ליאור הוציאה מהמעטפה שלושה כרטיסים ואז הבנתי. אני עדן ויסמין צעקנו שם כל כך חזק עד שמהבית ממול יצאה מישהי לכיווננו. היילי רצה לחבק אותה ואנחנו התקרבנו אליהן "הכל בסדר?" שאלה הנערה "כן, אלה החברות שלי בדיוק פתחנו את המתנה שהן הביאו לי" הסבירה היילי "היי אני שניר, היילי סיפרה לי עליכן המון!" היא אמרה וחיבקה אותנו "נו אז המתנה?" שאלה שניר. ליאור חייכה והראתה לה את הכרטיסים "אני לא מאמינה! גם אתן מעריצות??" פערה את עיניה בתדהמה "כן!" צעקו עדן ויסמין יחדיו "גם את?" שאלתי אותה בתקווה. "לא ממש, די קשה להעריץ את הלהקה של אח שלך אחרי שאת חיה איתו כבר 18 שנה" גילגלה את עיניה "מה? רגע! איך? של מי??" שאלה ליאור בצרחה, שניר כיסתה את אוזניה "שניר סטיילס, נעים מאוד" אמרה שניר וחייכה אל ליאור. כולנו צרחנו. אין מצב. הרגע פגשנו את אחותו של הארי סטיילס!!!

פרק 7-
לאחר שנרגענו, לקח המון זמן, התיישבנו על הדשא בביתה של היילי, יש לי הרגשה ששניר תהיה חברה ממש טובה. היא כזאת חמודה.
~מנקודת המבט של יסמין~
אין מצב. אחותו של הארי סטיילס. הארי סטיילס. לא. יכול. להיות. אני לא מאמינה! אני עדיין לא מעכלת! זה אומר שנפגוש אותם??? הארי. לואי. ליאם. זאין. נייל. כולם!!
דיברנו עם שניר, היא ילדה ממש חמודה ואני שמחה שפגשנו לא רק בגלל אח שלה.
צלצול הפלאפון של שניר, "הלו?….כן,מול הבית…..כן….מה שתגיד….טוב ביי" היא ניתקה וחייכה אלינו.
המשכנו לדבר עד שראיתי דמות עם ג'קט שחור יוצאת מביתה של שניר, ברדס הג'קט היה מונח על ראשה והיא התקרבה אלינו.
שניר והיילי הביטו בה וחיוכן התרחב. הדמות התקרבה ו..אין מצב. אין סיכוי. זה…לא זה לא….רגע!. כן. אין מצב. לא נכון. אני לא מאמינה!! ריין עדן וליאור ישבו עם הגב אל הדמות ולא הבחינו שהיא באה. היא נעמדה מאחוריהן ובזמן הזה אני חושבת שכבר לא הצלחתי לנשום. הוא הוריד את הכובע ו…כמו שחשבתי. זה הארי. הארי סטיילס. אני. לא. מאמינה. צרחתי ומיד כיסיתי את פי. נשמתי עמוק ונרגעתי. ליאור ריין ועדן הסתובבו ופערו את עיניהן ופיהן בתדהמה. הן נעמדו וכנראה שכמוני כבר לא הצליחו לנשום. הן התחילו למלמל וליאור הצביעה על הארי "אתה! אין מצב…." היא גמגמה. שניר והיילי חיבקו אותו והוא התיישב לידנו. לליאור וריין התחילו לרדת דמעות ועדן עדיין הייתה בהלם, כך גם אני. לא הצלחתי לזוז או לפתוח את הפה. "למה אתן בוכות??" הארי שאל והניח את ידו על כתפה של ליאור, הן ניגבו את הדמעות "אולי בגלל שאחד החלומות הכי גדולים שלנו מתגשם" הסבירה ריין וליאור הנהנה. הוא נתן לכל אחת מאיתנו חיבוק, התחלתי להחוויר והפלאפון שלו צלצל. "כן….ברור!…עם חברות של אחותי…ליד הבית שלנו…אתם יכולים…נראה לי…" הוא ניתק והבטנו בו בתדהמה.
"אז….מה המצב?" גיחך וחשף את שתי הגומות המושלמות שלו.
~מנקודת המבט של ליאור~
הארי. הארי סטיילס. הוא פה. הוא דיבר אלינו. הוא נגע לי בכתף! הוא מחייך. אני לא יכולה יותר. אסור לי להתחיל לבכות שוב. לא רק לא זה. אני בטח נראית כמו מטומטמת. "הכל טוב…נראה לי" גמגמתי והשפלתי מבט. "מעולה" הארי חייך ושוב הגומות. אני לא מאמינה שזה קורה לי. "אני מבין שאתן מעריצות, אתן באות להופעה שלנו עוד שלושה ימים?" שאל ושמץ של תקווה ניכר בקולו. "ברור!" ענתה ריין וכולנו חייכנו חיוך שהתפרש כנראה על כל הפרצוף. מכונית עצרה בפתאומיות ליד הכביש, הארי הפנה את פניו אל המכונית וחייך. ממנה יצאו מי אם לא שאר הלהקה. אני חושבת שאני באמצע חלום. לפגוש את הפייב שלי, אחר כך את הלהקה שאני מעריצה. היום הזה יכול להשתפר?? ושוב אותה התגובה. לא מצליחה לנשום. לא מצליחה לדבר. אני לא מאמינה שזה אמיתי. הם פה. זאין. לואי. נייל. ליאם. הארי!! "שלום" אמר ליאם בחיוך רחב. השאר נופפו לעברנו. "היי…" גמגמנו ושניר קפצה לחבק את כולם. אני והבנות לא יכולנו לזוז. כאילו נדבקנו לקרקע. הבנים חייכו וניגשו לחבק כל אחת מאיתנו.
"אתן מעריצות?" שאל נייל "כן!" ענתה עדן "אז אתן באות להופעה עוד שלושה ימים, נכון?" שאל זאין וצחק "תהיו בטוחים שנהיה שם" ענתה היילי בחיוך רחב. הם התיישבו לידנו ועדיין לא ממש הצלחתי לנשום או לעכל את מה שקרה. "אז, אתן חדשות פה?" שאל לואי וחייך את החיוך המושלם שלו.
"כן, הגענו רק היום" הסבירה יסמין במהירות והסמיקה, "אני פה עוד מלפני שבועיים" אמרה היילי.
"והספקת לפגוש את הארי ואת שניר" אמר ליאם וחייך אליה. היילי הנהנה והסמיקה גם היא. "איך קוראים לכן?" שאל הארי, "ליאור" פלטתי במהירות,
"עדן"
"יסמין"
"ריין"
היילי"
"נחמד" חייך נייל ואחריו כולנו. "אנחנו צריכים ללכת לחזרות…" הסביר ליאם באכזבה. הבנים הנהנו גם הם בפרצופים מאוכזבים. "לא נורא! תהנו" חייכה שניר. הם קמו נתנו לכל אחת מאיתנו חיבוק קצר ופנו בחזרה אל המכונית. לאחר שהמכונית התרחקה הרשינו לעצמנו לצרוח. שניר צחקה צחוק מתגלגל "אני מנחשת שתשמחו לפגוש את אביה" אמרה וחייכה אלינו. "אביה?" שאלה ריין והביטה בשניר בפרצוף מבולבל "אחותו של זאין…. היא ממש חמודה!" הסבירה שניר ואנחנו חייכנו והנהנו