3

פרק 3:
נשארתי ערה כל הלילה במחשבה על הטיסה ללונדון, איך דניאלה ורוני יגיבו כשאני אספר להן ומחשבותיי במיוחד התעסקו בשאלה "מה בן גרין רוצה ממני?".
בסביבות 2:30 לפנות בוקר שלחתי הודעה לדניאלה:
"ערה?"
"בערך, קרה משהו?"
"יש לי בעיה"
"מה קרה?"
"אני טסה כל הקיץ ללונדון…"
"וואו,אה… תהני"
פתאום דניאלה הפסיקה להגיב, לאחר מכן כל היום הייתי בדיכאון בבית הספר, לא אכלתי, לא דברתי בשיעורים, התחמקתי מדניאלה ורוני ובכוונה שכחתי את המכשיר שמיעה בבית כדי שאני לא ישמע את כל העלבונות והשאלות המעצבנות שעוסקות במצב שלי כרגע.

החלטתי לחזור הביתה ברגל באותו יום,לנקות את הראש, בדרך הייתי עצבנית מרוב מחשבות עד כדי כך שהתחלתי לבכות משום סיבה,מה הבעיה שלי?
אכלתי בלי חשק את האוכל הכי אהוב עליי, אמא שלי הסתכלה עלי כל הארוחה וניסתה לעזור בכל דבר- זה ממש עלה לי על העצבים.
קבלתי הודעה מדניאלה ורוני:
"למה את מסננת אותנו?אנחנו דואגות לך,את ממש בדיכאון"
לא עניתי להן לא הייתה לי התשובה במוח.
שעה או שעתיים לאחר מכן צלצלו בדלת, אמא שלי פתחה את הדלת וראתה שם את דניאלה ורוני.
"טומוש!! אנחנו כאן" צעקה דניאלה (הייתי בלי מכשיר שמיעה).
"טומוש!! טומי תפתחי לנו את הדלת!"
לבסוף אמא שלי פתחה להן את הדלת עם המפתח.
"מה?" אמרתי.
הם סמנו לי עם הידיים לשים את המכשיר, לא רציתי לשים אותו לכן הן שמו לי אותו בכוח"
"טומי למה את עצובה?"
"כי אתן כועסות עליי"
"אחמ אחמ מי כועס עלייך? את זאתי שכועסת עלינו!!"
"מי אמר שאני כועסת עליכן?!"
שלושתינו התחלנו לצחוק, שמתי לב לחיוך הקלוש של אמא שלי מאחורי הדלת.
"חשבתי שאתן כועסות עלי שלא ספרתי לכן שאני טסה ללונדון כל הקיץ…"
"אויש נו טומי באמת חשבת שאנחנו כועסות עלייך?"
"לצערי כן.."
הן חבקו אותי, מאוד התגעגעתי לחיבוקים האלה..
לפתע קבלתי הודעה ממר סיידי "כשתנחתי שבוע הבא אחותך תאסוף אותך מהשדה.."
-יש לי אחות?!!"