לא לבד בניו יורק – סיפור על וואן דיירקשן פרק 9 חלק א'

מאירועי הפרק הקודם: ~מנקודת המבט של תמר~
ישבנו שם, ליאם שוכב בספה לידי ולואי עומד לידנו ושנינו שקועים אחד בשני עד אינסוף…..

פרק 9
~מנקודת המבט של זאין~ (חדש)
"חזרתי הביתה!" קראתי ברחבי הבית בזמן שנכנסתי לתוכו. "או, סוף סוף!" נייל קרא ורץ אליי. "הכול טוב? מה חדש?" הוא שאל בסקרנות ובדק אותי בעיניו. "הכול טוב…" השבתי לו בשעמום, התקדמתי למדרגות ועצרתי כשראיתי את הארי ותמר מתחבקים על הספה, ראשה של תמר בתוך חזהו של הארי ושניהם עוצמים עיניים ואפשר לשמוע את נשימותיהם השקטות. התעמקתי בתמונה שעמדה בראשי, בה הארי ותמר יושבים, שקטים ושמתי לב לדמעה קטנה שמבצבצת בעינה של תמר וזולגת על לחיה באטיות. היא עברה על לחיה, ירדה לצווארה ובסופו של דבר התרסקה על גופו של הארי והכתמה את חולצתו בכתם קטן ורטוב. הוא הידק את חיבוקו סביב גופה ולואי חזר למטבח, להשלים את ארוחת הבוקר שלו. ליאם שכב על הספה הסמוכה עם אזניות על אוזניו ולא שם לב לזה שנייל נעמד מאחוריו וגנב אחד מהענבים שהיו תלויים על האשכול שהיה מונח על השולחן ליד ליאם. הרעב של נייל לעולם לא ייגמר…. "או, איזה מתוקים אתם…." סיננתי וצחקקתי בזמן שנייל נעמד מאחוריי כדי להסתיר את ה"פשע" שביצע… "אוי, תסתום! היית מת לחברה מדהימה כזאת!" הארי אמר לי וחזר לחבק את תמר, היא עדיין לא הוציאה מילה, אלא רק הוציאה שרשרת כסף על תליון יפהפה מחולצתה והניחה אתה על החולצה. גם הארי הכניס את ידו לחולצה והוציא שרשרת עם תליון באותה צורה, רק הפוך, והם חיברו את שני התליונים. משניהם נוצר לב מדהים, מרהיב בגודלו ובמשמעותו, לא הבנתי מאיפה שניהם את התליונים היפים האלה, אבל פתאום נעשיתי מאושר. "היית מת לחברה מדהימה כזאת!" נזכרתי בדבריו של הארי וחייכתי. בלי לשים לב עליתי למעלה, נכנסתי לחדרי וסגרתי אחריי את הדלת. נשכבתי על הבטן על מיטתי המפוארת ולקחתי תמונה ממוסגרת מהמדף שליד מיטתי. 'אמה…' חשבתי לעצמי, פתאום נזכרתי כמה אני מתגעגע לרגעים האלה, רגעים שקטים של אהבה. כשראיתי את הארי ותמר מחובקים, פתאום נפער לי חור בלב, כאילו משהו מהותי בחיים שלי נעלם פתאום, הפך לבלתי נראה. בתמונה היינו מצולמים אני ואמה, החבה האחרונה שלי. היא נערה בת 19, בלונדינית עם פס סגול בצד שמאל, יש לה עיניים כחולות עמוקות, כמו ים של רגשות, היא בהירה, רזה ונמוכה. אני זוכר שהיינו הולכים לבית שלה, היא תמיד הייתה מבשלת לנו ארוחות טעימות, כמו שלא טעמתי באף מסעדה, היא תמיד אמרה שהיא ממש אוהבת את הבישול ויכול להיות שזה יהיה המקצוע שלה בעתיד: בעלת מסעדה עם מתכונים שהיא המציאה. אני זוכר שהיא הייתה מזמינה אותי לבוא איתה לקניות, היינו קונים ציוד ציור, מכחולים, צבעים, עפרונות, טושים, מה שהיא רק רצתה, ואחר כך כשהיינו חוזרים לבית שלה היא הייתה מציירת אותי, אני הייתי מציירת אותה ושנינו ציירנו את שנינו ביחד… היו לי איתה המון רגעים כאלה, שקטים ומאושרים, רגעים ששום דבר לא הפריע לנו להיות יחד. היינו הולכים למסעדות ביחד, לבילויים והייתי קונה לה כל מה שרצתה. עד שהיא החליטה מסיבה לא ידועה, יום אחד היא עזבה אותי ולא חזרה. ניסיתי להתקשר אליה, אבל היא החליפה מספר. ניסיתי לשלוח לה אימיילים, אבל היא יצרה אימייל חדש ומחקה את הראשון. היא ניתקה כל כלי שקישר בינינו, ולכן לא מצאתי אותה ולא ראיתי אותה שוב אף פעם. הסתכלתי על התמונה כמה דקות, אבל הן נראו לי כמו נצח. חשבתי עליה, על איך היא נראית ונשמעת עכשיו ועל מה היא הספיקה לעשות מאז שעזבה אותי ולא חזרה. נזכרתי כמה אהבתי אותה, כמה רציתי שנשלים בכל פעם שרבנו. חדרתי אל עיניה העמוקות בתמונה, ואז נזכרתי, עוד יש לי כמה ציורים שציירנו ביחד. קמתי למגירה השנייה של השידה, זאת שהייתה מונחת עליה התמונה, זאת שרק עכשיו קיבלה משמעות חוזרת בעיניי. פתחתי את המגירה וראיתי שמרדף לבן שנראה כמו חדש. הוצאתי אותו מהמגירה ושלפתי ממנו שלושה ציורים: אחד שלי, אחד שלה ואחד של שנינו מחובקים, על רקע פארק ניו יורק בשלכת. בחנתי את הציורים בעיניי ודמעה קטנה ומלוחה זלגה מעיני וצנחה על הסדין של מיטתי. הנחתי את הראש על הכרית ונתתי לכל הרגשות להתפרץ ולהתנפץ החוצה ממני. "אני מקווה…. לא, הלוואי שאפגוש אותה שוב…." אמרתי בין הדמעות ומיד נפתחה דלת חדרי. לא רציתי להרים את ראשי כדי שיראו את פני האדומים ואת הדמעות שיוצאות ממני ביחד על הרגשות, אך שמעתי את קולו של נייל בפתח והוא מיד רץ אליי. "זי, מה קרה?!" הוא שאל בדאגה והתיישב לידי על המיטה. "זה… הכול בסדר, אני פשוט….. אני…." נשברתי והמשכתי לבכות בזמן שנייל ליטף את גבי וניסה להרגיע אותי.

"וואו, זה ממש סיפור רציני….." נייל אמר אחרי שסיפרתי לו את כל העבר שלי ושל אמה והראיתי לו את הציורים שלנו ביחד. כבר ניגבתי את כל הדמעות, הוצאתי את כל הרגשות והחלפתי ציפית לכרית הרטובה שלי. "טוב…. אנחנו צריכים…. ללכת, יש לנו היום את המופע של שאקירה ויש הזמנות מיוחדות…. אתה בא איתנו?" נייל שאל אותי ואני הנהנתי בראשי. הוא יצא מהחדר לאחר עוד כמה מילים והתלבשתי לקראת הערב.

~מנקודת המבט של תמר~
"Girl it should be me, driving to your house, knocking on your door and kissing you on the mouth…." ההתחלה של השיר "loved you first" של הבנים התנגנה והארי ענה לטלפון שלו. "הלו?" הוא שאל ואני התמוגגתי מהקול המדהים שלו. "כן… אני יודע, אני לא בא היום…." הוא אמר לטלפון, עיקם את אפו ומבטו נפל. "למה?….. כי….. יש לי משהו לעשות." הוא אמר בחוסר החלטיות ונשק למצחי. "טוב… ביי." הוא אמר וניתק את השיחה. "מי זה היה?" שאלתי אותו והרמתי את ראשי כדי לראות את עיניו הירוקות-אפורות. "סתם… עוד מישהו שרוצה שאני אהיה איפשהו שהוא לא אתך…." הוא אמר ושלחתי לי נשיקה דמיונית באוויר. "טוב, אנחנו יוצאים. הארי, אתה נשאר פה?" לואי שאל אותי בזמן שסידר את העניבה שלו וקרא לליאם לבוא לדלת. "כן, אני נשאר היום. וכן, התקשרו אליי לשאול ואמרתי להם שאני נשאר עם תמר בווילה. אתה לא צריך לשאול." הוא יצא מהבית ואחריו, ליאם וזאין, נייל כבר ישב באוטו ליד מושב הנהג, שמענו את לואי מתניע את המכונית והם יצאו ל… מקום כלשהו…..
גם הטלפון שלי צלצל והבית שלי הארי בשיר "Little things" נשמע. על המסך היה כתוב "האימא הטובה בעולם!", לקחתי את הטלפון והצמדתי אותו לאוזני. "היי אימא." אמרתי בפשטות, השעה הייתה 7:34 ואני והארי ישבנו על הספה בסלון וחייכנו אחד לשני. "את – את יודעת מה השעה עכשיו?!?! איפה את?!?!?!" היא שאלה בבהלה, רציתי להיות שם כדי להרגיע אותה אבל לא יכולתי. "אימא, אימא, תירגעי! אני אצל הארי בבית, אני חושבת שאני אשאר לישון פה היום…" אמרתי לה, דיברנו עוד כמה דקות והיא ניתקה את השיחה. "טוב… אז מה נעשה על שנלך לישון כי ישעמם לנו מזה?" הוא שאל וחייך את החיוך המושלם שלו. "לא יודעת… אבל אני הולכת להכין לנו ארוחת ערב." הצהרתי, קמתי מאחיזתו והלכתי למטבח. הוצאתי קמח וסוכר והתחלתי לעבוד…

~מנקודת המבט של זאין~
"טוב, חברים, אתם מוכנים לעלות?" המנחה שאל אותנו וכולנו הנהננו בראש לאות הסכמה. הוא עלה לבמה והכריז על השיר הראשון שלנו, קראו לנו לקחת את המיקרופונים ויצאנו לבמה. "זאין!!!!! תסתכל לפה!!!! זאין, תראה!!!" כל המעריצות שלי קראו בשמי, אך אני חשבתי רק על אמה. על כל הרגעים השקטים שלנו ועל היופי והקסם שבה. במשך כל השיר בהיתי בשום דבר, וכשנגמר השיר מיד ירדתי לצידי הבמה, איפה שכל המעריצות שאין להן מקום עומדות, ולמזלי אף אחת מהן לא שמה לב אלי, הן היו עסוקות מידי בנפנופים והנשיקות באוויר שנייל, ליאם ולואי עשו להם מהבמה. הלכתי הלוך ושוב איפה שעמדתי עד שנתקלתי באחת מהמעריצות ונפלתי אחורה. מיד התאפסתי על עצמי, קמתי, סידרתי את הבגדים שלי והסתכלתי על הבחורה שנתקלתי בה. היה לה שיער בלונדיני ופס סגול בוהק, היא לבשה שמלה ארוכה ונעלה נעלי עקב שחורות. לא יכולתי להסיט את מבטי ממנה, אבל כשהיא הרימה את מבטה הכול השתנה. "זאין?! זאין?!?!?!?!?! מה אתה עושה פה?!?!?!?!" היא פערה את פיה והיה אפשר לראות על פניה שהיא מתרגשת ומופתעת באותו הזמן. "אמה?!?!" לא ידעתי איך להגיב….