פרק 1 – ..one day

יום שני. 7 בבוקר. אמא באה ומעירה אותי.
אמא : " טוהר, טוהר קומי. אנחנו הולכות ל.. לרופא "
אני קמה, מתלבשת. יום קר, גשם בחוץ.
אני : " איזה רופא ? איפה ? "
אמא : " אנחנו הולכות לד"ר גלובסקי בהוד השרון "
אני : " הוד השרון ? "
אמא : " כן, תמהרי. "
אני מצחצחת שיניים, מסרקת את השיער, לוקחת את הפלאפון והאוזניות.
אני ואמא נכנסות לאוטו. אני מדליקה את הפלאפון ושומעת מוזיקה בשיא הווליום.
אמא : " אז רק רציתי להסביר לך, שלמקום שאנחנו הולכות אליו קוראים 'שלוותה', יש שם רופא שאני ואבא שלך מאוד בוטחים בו ו.. טוהר ? את מקשיבה לי בכלל ? תוציאי את האוזניות ! "
הוצאתי את האוזניות והשענתי את הראש על חלון המכונית.
אמא : " ככה יותר טוב.. כמו שאמרתי, אנחנו נוסעות להוד השרון למקום שקוראים לו 'שלוותה'. זה כמו בית חולים, רק לנפש. היינו שם לפני כמה שנים עם אח שלך, איתן, ואנחנו מאוד בוטחים בו שיעזור לנו. ד"ר גלובסקי הוא פסיכיאטר מוסמך לילדים.. "
ומפה כבר לא הקשבתי. רק הסתכלתי דרך החלון וחיכיתי שנגיע כבר לגיהנום.
______________________________

יום ראשון, י"א כסלו, 2009.

אני : " חזרתייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ! "
נכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת. אני, טוהר רם, סיימתי את בית הספר וחזרתי הביתה.
אני : " סבתא, את בבית ? "
ניגשתי לחדר משק, לראות אם סבתא שם. חיפשתי בכל מקום ולא מצאתי אותה.
'נו טוב, היא בטח חולה או משהו..' חשבתי לעצמי.
התיישבתי על יד המחשב ושיחקתי בו. כעבור שעתיים אבא הגיע.
אבא : " טוהר, סבתא הגיעה היום ? "
אני : " לא אבא, היא כנראה חולה או לא מרגישה טוב "
אבא : " את יכולה ללכת לבדוק מה שלומה ? "
אני : " ברור ! "
חייכתי. אני תמיד אוהבת ללכת לסבתא. היא רק 5 דקות הליכה מהבית שלנו, והיא תמיד מפנקת אותי ומכינה לי מה שאני רוצה לאכול.
יצאתי מהבית והלכתי לכיוון הבית של סבתא.
הגעתי, ירדתי את שלושת המדרגות בכניסה לשביל, וכרגיל, דפקתי 3 פעמים ופתחתי את הדלת.
היא הייתה נעולה.
נזכרתי שכמה ימים לפני ביקשתי מסבתא שתנעל את הדלת, שאני פוחדת עליה. כמובן שהיא הקשיבה לי.
חיכיתי וחיכיתי שסבתא תבוא לפתוח לי את הדלת.
אך סבתא לא ענתה.
הסתכלתי בחלון, סבתא לא ישנה על המיטה. הטלוויזיה הייתה פתוחה, אך סבתא לא נראתה באופק.
דפקתי חזק על הדלת שלה וצעקתי לה שתפתח לי.
אך סבתא לא ענתה.
התחלתי לדפוק על החלונות, לבכות, לצעוק בשמה.
הסתכלתי מהחלון וראיתי אותה. על יד המיטה. שוכבת על הרצפה ולידה מכונת הנשימה שלה, עובדת.
באותו רגע הבנתי שסבתא מתה.
______________________________

בחזרה ל – 2012.

ישבתי בחוץ, בקור, ליד משרדו של ד"ר קלובסקי.
הסתכלתי מסביבי ורציתי להקיא –
כל הקירות היו מכוסים בציורים של ילדים קטנים, בצבעים "עליזים" שהמבוגרים חושבים שגורמים לילדים להרגיש טוב יותר עם עצמם או קצת פחות מפוחדים.
הם טועים ובגדול.
הד"ר : " טוהר רם ? "
הסתכלתי לעברו. בן אדם נמוך קומה, עם משקפיים, כרס עגלגלה, שיער חצי מקריח ועם שפם גדול שנראה פשוט כמו סנאי שנח לו מעל הפה.
אמא : " כן, כמובן. טוהר, כנסי "
בחוסר רצון נכנסתי לחדרו של הד"ר, בלי להעיף בו מבט אחד קטן.
הד"ר נכנס אחרי והתיישב במקומו.
הד"ר : " שלום טוהר, קוראים לי ד"ר קובלסקי. "
ומפה הדברים רק הלכו והסתבכו..