התאונה

הוא ראה אותה כשהלך ברחוב,להנאתו.הוא שתה מבקבוק,שנראה כמשקה אלכהולי בצורה חשודה.
הוא היה גבוה,חסון ורחב.עיניו היו חומות ושיערו היה בצבע חום אדמדם שהחל להקריח.אפו היה מעוקם מעט,כאילו מישהו נתן לו מכה בצעירותו,פיו התעקל במעיין חיוך.שמו היה ג'ורג'.
הרחוב היה שומם וריק מאנשים וג'ורג' המשיך לפסוע בו,נהנה מהרוח הקרה שפרעה את שיערו.להולך מהצד,יכול היה להיראות ג'ורג' מטריד במיוחד, כמישהו המסתיר סוד אפל.
בכל מקרה,ג'ורג' הלך לכיוון רחוב "פרנקלין דלאנו רוזוולט." זה היה רחוב קטן ומוזנח,שגרה בו ברובה אוכלוסייה מעוטת יכולת.
בתחילת הרחוב הייתה מרפאה.לא בית חולים או בית מרקחת,אלא מרפאה לטיפול בעיסוק,שבה פסיכולגים עבדו עם המטופלים שלהם.משהו כזה,חשב לעצמו.הוא שנא להיות כאן,זרועותיו ורגליו החלו לרעוד בפתאומיות.
בהתחלה,לא שם לב אליה אפילו במעט,אולי מפני שהיה חושך מסביב והיא הייתה כל-כך חיוורת,חיוורת בצורה בלתי רגילה.
רק כשעבר קרוב מאוד למרפאה,שם לב אליה.בחזית הכניסה למרפאה ישבה ילדה,חיוורת בעלת שיער שחור כהה,גם עיניה היו בצבע שחור משחור.היא ישבה בשיכול רגליים.בגדיה היו רגילים,אך ג'ורג' שיער שהיא לא מתגוררת בשכונה.
"סליחה," הוא פנה אליה, "את מחכה למישהו?"
היא הרימה את ראשה ונעצה בו מבט,הוא נרתע בבהלה.מבטה היה נוקב,כאילו חשפה את כל מה שמתרחש במעמקי מוחו.תירגע,הוא אמר לעצמו ונשם נשימה עמוקה,אני בטח סתם מדמיין.
"כן," היא אמרה בקול מתוק, "אני מחכה לאמא שלי." הוא לא ידע למה,אבל הילדה נראתה לו מוכרת להחריד,הוא לא זכר מאיפה ראה אותה,הוא פחד להיזכר,כי הייתה תחושה במוחו שהזיכרון אינו נעים במיוחד.
"כמה זמן את כבר מחכה לה פה?" שאל אותה בדאגה אופיינית.
"משש בערך." היא ענתה,הוא שמע אותה נאנחת.
"אבל עכשיו כבר שמונה וחצי," אמר לה, "אני חושב שכדאי שתתקשרי לאמא שלך.או לפחות לאחד מהקרובים שלך,לא ייתכן שאת מחכה פה כבר שעתיים וחצי," הוא אמר במהירות והוסיף, "אולי כדאי שתיקחי אוטובוס לביתך,אני יכול להביא לך כסף."
"אין לי פלאפון," היא אמרה וג'ורג' שמע אותה מגחכת בשקט, "ואמא אמרה לי בפירוש לחכות לה פה ולא ללכת לשום מקום."
מוזר בהחלט,חשב לעצמו,צמרמורת פתאומית תקפה את גופו. "אולי כדאי שאתקשר לאמך,תוכלי לתת לי את המספר?"
"כן," היא אמרה באותו קול מתוק להחליא, "050-683-5529."
ג'ורג' הוציא את הטלפון מכיסו ונזהר שלא ייפול מידיו,הוא תמיד היה כזה,מגושם ומפיל כל דבר.הוא גם נזהר שהפלאפון לא יירטב,כי בדיוק התחיל לרדת גשם חזק.
הוא חייג את המספר בזריזות והמתין לתגובה,החיוגים נשמעו,איטיים ומורטים את עצביו של ג'ורג',שגם ככה היו מרוטים.
לבסוף,נשמע קול מהפלאפון, "המספר שגוי,המספר שגוי.נסו לחייג בשנית."
מוזר,חשב לעצמו.היא נראתה לו כמו ילדה בשנות העשרה,והוא היה בטוח שהיא יכולה לזכור את מספרה של אמה.
"את בטוחה שזהו המספר הנכון?" הוא שאל אותה בתדהמה.
"כן,ללא ספק," ענתה לו, "זה המספר הנכון."
הוא הנהן בראשו.
"אני חושב שעדיף שלא תישארי כאן," אמר לה ברצינות, "קפוא ויורד גשם, מסוכן לך פה.אני יכול להביא לך כסף לאוטובוס," ג'ורג' אמר, "או שמקסימום, תוכלי בינתיים לבוא לביתי ומשם להתקשר לאימך."
היא נעצה בו את עוד אחד המבטים שלה והוא הרגיש פחות ופחות נוח.הוא לא ידע למה,אך גופו התמלא באימה ואגלי זיעה ביצבו במורד מצחו.הוא היה בטוח במאת האחוזים שהיא מוכרת לו.
"תודה,אך אני חייבת לחכות לאמא שלי." היא אמרה והתחילה לצחוק צחוק בלתי נשלט.ג'ורג' הזדעזע.
"תגידי,יכול להיות שאנחנו מכירים?כי את נראית לי מוכרת מאיפשהו." הוא אמר בקול רציני.
"מכירים?" היא אמרה בקול מלא שעשוע, "אני חושבת שאתה מתבלבל ביני לבין מישהו אחר."
"כנראה," מלמל ג'ורג' לעצמו והוסיף, "את בטוחה שאת לא צריכה עזרה? באמת,אני מזמין אותך לבוא לבית שלי."
"תודה,אבל אין צורך." היא אמרה.הוא לא התכוון להתעקש,אם היא רוצה, שתישאר כאן.
הוא כבר התכוון ללכת ולשכוח מכל העניין,כשלפתע הנערה צרחה מאחוריו, "יש לך דם על הידיים,אתה יודע את זה,נכון?"
הדברים נאמרו בנימה כל-כך חרישית ומפחידה שהוא קפץ במקומו,הוא שמע את הדברים בבירור.חרף רצונו,הוא הסתכל לאחור,וראה שהנערה כבר לא שם,כאילו בלעה אותה האדמה.
הוא נבהל מאוד והתרחק במהירות מן המרפאה,כשהוא מסוכך על שיערו מפני הגשם.
לבסוף,לאחר כזמן רב של הליכה הגיע לביתו,אמנם הוא היה מוזנח ומלוכלך,אך זה היה הבית היחיד שהיה לו.הוא היה רווק מושבע ולא היו לו אישה או ילדים.
זכרון המפגש המשונה צמרר את עורו,אך הוא ניסה להתעלם מזה,לא לחשוב על זה בינתיים.
הוא הוציא נקניק מן המקרר והחל לאכול,לפתע,שם לב כמה שריריו כואבים וליבו פעם בפראות.הוא ניסה להדליק את הטלוויזיה שבסלון,אך ללא הצלחה.
הוא הדליק לעצמו סיגריה ונשף את העשן בפראות,ג'ורג' נהנה מטעם הסיגריה.
לפתע נזכר.הזיכרון,השתייה לשוכרה של אלכוהול עם חברו,הבחורה,התאונה, איך הכל הסתבך כך?
זה היה בערב,לאחר יום מדכא במיוחד.ג'ורג' וחברו טימי שתו אלכוהול,כל-כך הרבה שהם בקושי היו יכולים לעמוד על הרגליים.טימי נהג באוטו ולמרות תחושת הבטן שהייתה לג'ורג' לגבי הנהיגה הוא פשוט התעלם.
הם נכנסו לרחוב "פרנקלין דלאנו רוזוולט" במהירות מטורפת,טימי נהג כאילו אין מחר,בלא מעצורים.
לפתע,הם פגעו במשהו או במישהו והרכב הזדעזע.על הכביש שכבה נערה, שזרזיף דם זלג מאפה.היא נראתה כמתה ולא זזה.
טימי הציע שיסעו מן המקום,עוד עלולים לאתר אותם.בהתחלה,ג'ורג' התנגד ורצה להישאר,לפחות להזעיק עזרה רפואית.
עיניה של הנערה היו פקוחות וצבעם היה שחור משחור,ונראה היה שהיא מתבוננת בו,הוא הרגיש לא בנוח.
"תעזור לי…" פנתה הנערה חלושות ובמאמץ רב אל ג'ורג' והתעלפה בשנית.
הוא וטימי התחילו להתווכח ובסופו של דבר נסעו ממקום התאונה,טימי התנהג כמטורף.הוא עקף מכוניות ונסע ברמזורים אדומים,לאחר שהגיע לביות שטף את כלי הרכב בצינור.
אחר-כך,בעיתונים התפרסם דבר מותה של הנערה,אך כל חקירות המשטרה העלו חרס בידיהם.
ג'ורג' לעולם לא ישכח את זה,התאונה תרדוף אותה עד יומו האחרון.לפתע,הבין מאין הנערה מוכרת לו,זו הייתה אותה הנערה מהתאונה.
לא,לא ייתכן,חשב לעצמו,זה לא הגיוני,אני מתחיל להשתגע.אין דבר כזה רוחות רפאים,ומה אם יש?
הוא קם במהירות מן הספה והרגיש טעם מחליא בפיו.ג'ורג' הרגיש שיש לחץ עצום בחזהו והוא לא ידע למה.
הזיכרון רדף אותו,כל התמונות חזרו אליו.
לפתע,ללא כל אזהרה מוקדמת נפל פרקדן על הרצפה.הכל נעשה שחור והדבר האחרון ששמע היה, "תעזור לי…"