בית ספר לערפדים פרק 14

אני רואה את כולם סביב מדורה גדולה צוחקים ומספרים סיפורים, כנראה מפחידים, כשאני חושבת על זה מעניין אותי לדעת איזה סיפורים מפחידים יש להם, כי אצלנו בכדור הארץ הרבה סיפורים מפחידים כוללים ערפדים. אז מה כאן?
אני רואה את אדמונד בין כולם ואני מתקרבת אליו אני דופקת לו על הכתף מאחורה והוא מסתובב.
"אנחנו יכולים לדבר?" אני שואלת בלחש.
"זה דחוף?"
"קצת..בשבילי" הוא קם מהמקום מנסה בשקט שאף אחד לא ייראה. אנחנו הולכים למדרגות בית הספר ומתיישבים. אני רואה את מאט מרחוק מסתכל ומחייך.
"אהה דרך אגב שלחתי לדודה שלך את המכתב" הוא אומר.
"תודה.." אני אומרת ומשפילה מבט.
"משהו מטריד אותך?"
"אני…לא יודעת כול כך איך לשאול או להגיד אז אני ינסה שתבין, אתה יודע אולי מי מהשפחה שלי ערפדים איזה צד?" אני שואלת ומסתכלת עליו.
הוא מהסס קצת. "אמ..לא, למה?"
"יש מצב…שמהצד של אמא שלי?"
"איך את יודעת?"
"אני סתם מנחשת"
"לא, איך הגעת לזה..זאת אומרת את יודעת?"
"אני לא מבינה"
"כנראה אני יספר לך…" הוא אומר בייאוש ובוחן אותי ואני מחכה להמשך. "כן, הצד של אמא שלך ערפדים, דודה שלך ערפדה" הוא אומר וממשיך להסתכל עלי. "בהתחלה אני באתי עליך בלי שהיא תדע וניסיתי לשכנע אותך, התייאשתי דיי מהר והלכתי לדודה שלך, היא התנגדה בהתחלה, היא אפילו איימה עלי שאם אפגש איתך שוב היא תפגע בי" הוא צחקק במעט. "היא נוראה רצתה שתהיה…בן אדם רגיל היא לא רצתה לקשר אותך לעולם הערפדים" הוא עצר ובחן אותי. "היה לנו שיחה ארוכה היא דיברה אם שאר בני המשפחה והחליטה לבסוף שאני ינסה לשכנע אותך לבוא איתי, כשסיפרתי לה שלא הולך לי היא אמרה שהיא תתערב ותנסה את הדרך משלה, אין לך מושג כמה כואב זה היה כמה רגשות ומחשבות עברו עליה והיא כול פעם החזיקה את עצמה חזק כדי לא להגיד לך סליחה כדי לא לחבק אותך כי היא ראתה שהיא פוגעת באח…באותו רגע שיצאת מהדלת אם המזוודה היא ידע שאני ייקח אותך איתי ולא יחזיר לפחות כמה שנים, היא מלמלה משהו כמו' בהצלחה ילדונת' משהו בסגנון ואז…פרצה בבכי" הוא עצר ושתק לא ידע לאן להמשיך לא ידע מה לשאול. "אני מצטער שלא סיפרתי לך את זה מהתחלה…היא ביקשה ממני"
"אז..למה היא הסכימה בסוף שאני ילך לבית הספר הזה?"
"אני לא יודע..כאן אני לא הייתי מעורב..את זה תצטרכי לשאול אותה" נשמתי עמוק ועברתי לשאלה הבאה. "ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים…אמרת שקשה להרוג ערפדים.. איך אמא שלי מתה מתאונת דרכים?"
"ההורים שלך לא נהרגו בתאונת דרכים…" הוא אמר ונשם עמוק. "הם נהרגו..ממלחמה עם הערפדים, אמא שלך לפחות…בקשר לאבא שלך, אין לי מושג"
שתקנו לא עבר בנינו מילה מדי פעם הוא הסתכל עלי לבדוק שאני עדיין נושמת.
"יש עוד משהו שאתה לא מספר לי עליו?" שאלתי אחרי שתיקה ארוכה בלי להסתכל עליו.
"לא" הוא ענה במהירות.
"טוב.."מלמלתי וקמתי מהמקום.
"אלה? אתה בסדר?"
"נפל עלי משהו כבד ומפתיע, אני צריכה קצת לחשוב" אמרתי והלכתי לכיוון החדרים.
אחרי שאדמונד נעלם לי מהעניים חיפשתי את מאט, לא מצאתי אותו בשום מקום, הלכתי לאגם והוא לא היה שם התקרבתי למים בגוון ערפל והסתכלתי לבפנים, אבל לא רואים עומק לא רואים כלום, לא ברור כמה עמוק זה.
"מחפשת אותי?" אני שומעת את הקול הרגוע של מאט מתקרב. הוא מתיישב לידי ומסתכל לתוך האגם.
"איך ידעת?"
"זה היה לי ברור, ברור מידי לא קשה להבין את זה"
הנהנתי בזלזול ולא ידעתי מה להגיד. הוא לקח לי את היד שיחק במים והביט בי הפניתי מבט לכיוונו והלב שלי התחיל לפעום חזק.
"תורך" אני אומרת כשהוא משחק לי ביד.
"מה תורי?"
"לספר לי את הסיפור שלך.." הוא חייך טיפה ועזב את היד שלי.
"ביום מן הימים…מבטיח" נזכרתי שזה מה שאמרתי לאלכס לפני שבוע ימים ועדיין לא דיברנו על זה היא לא שאלה אותי כולם. שתקתי לא עניתי, נשכבתי על האדמה עייפה מנסה להחזיק את העניים.
"לקחת אותך לחדר?" הוא שאל בקול צלול.
"לא זה בסדר.." אני אומרת בזמן שאני מפהקת.
"את נראת לי גמורה"

פתחתי חזרה את העניים ומאט ישב שם לידי לא זז הסתכל על האגם אפילו את הנשימות שלו לא שמעו בכלל.
"כמה זמן ישנתי?" אני שואלת וקמה לישיבה.
"שעה בערך.."
"מה השעה עכשיו?"
"אחרי 12…"
"לא משעמם לך, לשבת ככה ולא לעשות כלום?"
"לא זה מה שאני עושה ברוב הלילות שאני לא ישן, אני אוהב את זה, זה מרגיע אותי"
הוא לקח לי את היד ושיחק לי איתה. "אני שומר עליך תמיד" הוא אמר והתקרב, הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה פחדתי לנשום חזק מידי שירגיש את הנשימות שלי, הוא היה קרוב אלי כול כך. הנשימות שלו היו רגועות ושלוות הוא הסתכל עלי במבט חמים. "אפשר?" הוא שאל והתקרב אלי יותר ויותר, לא זזתי מהמקום לא אמרתי מילה התחלתי להרגיש את השפתיים הקרות שלו על השפתיים שלי וזה היה עניין של כמה שניות עד שאני ירגיש את הלשון…

אני שומעת רעש חזק של נפילה וקמה בבהלה. אני בחדר במיטה. לקח לי כמה שניות להבין…
זה היה חלום, זה היה בסך הכול חלום. כשאני חוזרת לנשום בקצב רגיל אני מסתכלת מסביבי ורואה שהתמונה של ההורים שלי נפלה וזה מה שהעיר אותי.
אני מתמתחת ופותחת את החלון שהכנס אור,הסתכלתי על השעון והשעה 1 בצהריים, ואוו ישנתי הרבה. מזל שהיום יום תשיעי לא לומדים.
אני לוקחת בגדים ומתלבשת מסדרת את השיער שהסתדר לי טוב היום ויוצאת מהחדר מהר.
אמיליה תמיד אמרה שאני מתאוששת מהר מהשינה אני פשוט פותחת עיניים ויישאר קמה לא יכולה להישאר עוד רגע במיטה והיא צודקת אין לי סבלנות.
כמו תמיד ביום הזה רוב הערפדים בחוץ, מדברים, משחקים…
"בוקר טוב רפונזל…" אלכס באה לידי.
"רפונזל?" אני שואלת מבולבלת.
"רפונזל הזאת שישנה הרבה איזה 10 שנה…"
"זאת לא היפיפייה הנרדמת?"
"אוחח מה ההבדל רפונזל, שלגיה, יפיפייה הנרדמת תמיד בא נסיך בסוף והם ביחד, אף פעם לא אהבתי אגדות" שתקתי ונתתי חיוך קטן. "איפה הסתובבת כול הלילה,לא ראיתי אותך כול הפעילות…"
"אמ..כמו שאמרת הסתובבתי…"
"ראיתי אותך מדברת אם אדמונד במדרגות..משהו מעניין?" היא שואלת בחיוך מקווה לסיפור מעניין.
"לא.." אני עונה בקצרה.
"אוף את מבאסת" היא אומרת בפנים מאוכזבות."אני הולכת לאכול את באה?"
"אמ..יותר מאוחר"
"לא ציפיתי לתשובה אחרת" היא אומרת ומסתובבת לכיוון חדר האוכל.
אני הולכת לכיוון הספסלים איפה שהיה אתמול המדורה שעדיין לא ניקו את הקרשים השרופים, אני רואה את מאט יושב שם ובוהה בערמת הקרשים. אני מתיישבת לידו ומסתכלת על ערמת הקרשים מכול הכיוונים.
"מה את מחפשת?" מאט שואל אותי
"לא יודעת..משהו מעניין שאתה מסתכל עליו" אני אומרת ומסתכלת עליו, איך שראיתי אותו הלב שלי התחיל לפעום חזק. הוא עשה תנועות של ריח העביר ולקח נשימה ששמעתי.
"מה אתה מריח?"
"אמ..לא יודע בן אדם"
"מה זה אמור להביעה?!" הוא פרץ בצחוק קליל ואני פשוט בהייתי בו כמו מטומטמת. "מה?" הוא שואל כשראה אותי מסתכלת עליו.
"כ-כלום" אמרתי בגמגום מבוהלת מעצמי. השתתקנו ובאותו רגע ניסיתי לאפס את עצמי מה יש לי?
למה אני רועדת למה הלב שלי פועם ככה? לא אני לא!? נכון?! אני כן?
"חם לך?" הוא שאל והסתכל עלי.
"לא למה?" שאלתי במהירות והתרחקתי ממנו קצת.
"הוא חייך טיפה…"את אדומה.." הוא אמר והפנה מבט לערמת הקרשים.
השפלתי מבט, את הלב שלי לא הפסקתי לשמוע.
לעזאזל!