בית ספר לערפדים פרק 12

אני מסתובבת לאט מתפללת שזה יהיה כול אחד חוץ מהמנהל.
"מאייק?" אני שואלת מבולבלת. אני רואה ביד שלו צרור מפתחות אבל לא של המנהל, מפתחות של אחד מחדרי השינה. הוא מסתכל עלי בחיוך מתעניין ומרים גבה ומצלצל במפתחות. "לא" אני אומרת בקול רועד.
"אמ…אז מה עוד יש לך לחפש בחדר המנהל?" הוא שואל ומתקרב בשעשוע. באותו רגע נזכרתי מה שמאט אמר לי, שאני משעשעת אותו וכנראה גם את אדמונד, אני משעשעת יותר מידי אנשים!
"את המנהל" אני אומרת מנסה בביטחון.
"בשעה כזאת?" הוא שואל, חושד, מבולבל, לא הצלחתי להבין את הבעת הפנים המתחכמת שלו.
"לפחות ניסיתי.." אני אומרת ומסתכלת עליו. אחרי כמה שניות נותנת חיוך קטן ופונה לכיוון יציאה בית הספר.
"דרך אגב…" הוא אומר מאחורי הגב שלי ואני עוצרת במקום בלי להסתובב. "ההצגה אם אלכס הייתה משעשעת" הוא אומר מאחורי הגב שלי ואני פשוט נעצרת במקום בלי להסתובב.
"איזה הצגה?" אני שואלת מהר ומסתובבת אליו, אני רואה אותו מסתכל דרך החלום על הערפדים שמשחקים בחוץ ובניהם גם אלכס.
"שדחפת אותה עלי בכוונה" הוא אומר בחיוך ומסתכל עלי. "היא חמודה והכול שלא תביני אבל..היא לא הטעם שלי"
"אני מבינה למה" אני אומרת ומגלגלת עניים.
"סליחה?" הוא שואל מסתכל עלי.
"אני לא מבינה מה היא מוצאת בך"
"גם אני לא.. אני חושב שזה בגלל ששיניתי אותה" הוא אומר ומסתובב שוב לחלון. אני מסתכלת עליו המומה, לא היה לי מושג שהוא זוכר או יודע.
"אתה.."
"מה חשבתן שאני לא זוכר?" הוא אומר בגיחוך. "אני מתחרט שעשיתי את זה, נתתי לה לברוח, היא הייתה מטומטמת זאת הייתה הבחירה שלה."
"היא רצתה את זה, והיא לא מתחרטת על זה" אני אומרת ומסתכלת עליה מהחלון.
"לפחות זה"
"היא לא הטעם שלך בגלל שהיא הייתה..אלפית?"
"אמ..יכול להיות אבל זה פשוט לא זה" הוא אומר ואנחנו משתתקים.
"אוקי.." אני אומרת בבלבול, בלי לדעת מה להגיד עוד. אני מסתכלת על אלכס דרך החלון ועל מאייק חזרה.
"אמ..אני חושבת שאני אצטרף אליהם עכשיו" אני אומרת ומסתובבת. לא שמעתי ממנו מאחורי לא רעש או אמירה.לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי.
התיישבתי על המדרגות חושבת מה לעשות איך להגיע למשרד של המנהל או לפתוח את הארון בכול דרך שהיא.
"על מה את חושבת כול כך הרבה?" אני שומעת את מאט והוא מתיישב לידי.
"על כלום" אני אומרת ממלמלת.
"את נראת שקועה במשהו.." הוא אומר בהתעניינות.
"אני פשוט..תקועה במשהו…" אני אומרת ועוצרת מסתכלת עליו והוא מחקה להמשך. "אני יכולה לספר לך בלי שתשאל שאלות?"
"את יכולה לנסות"
"אני צריכה להגיע לאן שהוא ואין לי מושג איך, אני לא יכולה רגיל פשוט ללכת…" אני אומרת מבולבלת מעצמי.
"מאט!!!!" אנחנו שומעים את אחד הערפדים קורא לו לבוא. אני מסתכלת על מאט שרק מסתכל עליו.
"אמ…בשביל זה יש את העלמות" הוא אומר לי באוזן בלחש והולך לכיוון שקראו לו מהר.
נשארתי יושבת על המדרגות. 'איך לא חשבתי על זה בעצמי?' אני ממלמלת לעצמי.
אני חושבת שהגיע הזמן שילמד לשלוט בזה קצת.
אוקי..אז החלטתי מה אני עושה, עכשיו… איך אני עושה את זה לעזאזל?!
פשוט לחשוב? אני צריכה את המפתחות? לא..אני צריכה להגיע לחדר המנהל… אוקי… אני חושבת.. אני עוצמת עניים וחושבת…אני פותחת עניים וחושבת…ואני עדיין יושבת על המדרגות.
'איזה בזבוז זמן!' אני אומרת לעצמי ומתרוממת. אני מרגישה מטומטמת אני יורדת במדרגות ואני מרגישה שאני נופלת אני בחדר המנהל, בלי ששמתי לב.. בלי שקיבלתי בחילה, אני לוקחת צעד ונופלת…אני במדרגות בסוף המדרגות. אוקי זה היה עלוב!!!
אני נושמת עמוק ומתרכזת אני עוצמת עניים ורק חושבת על איך החדר נראה על איפה אני רוצה להיות אני מדמיינת אותי שם ואני שוב נופלת אני שוב בחדר המנהל על הרצפה.
אני קמה לאט, דואגת שאני לא יחזור חזרה למדרגות. אני נושמת עמוק והולכת לאט לשולחן של המנהל.
השולחן מסודר ריק מדברים מיותרים, אני הולכת לכיוון השני איפה שמהגירות ופותחת מגירה, מגירה עד שראיתי צרור מפתחות, לקחתי את צרור המפתחות וסגרתי את המגירה, הלכתי לדלת מנסה לפתוח והיא סגורה, ברור על מה חשבתי?! שהיא תהיה סגורה מקודם והיא תפתח עכשיו כמו דלת קסמים?! אני לפעמיים מייאשת את עצמי… עצרתי לרגע ולא חשבתי על כלום, כמעט שכחתי למה אני עושה את כול זה, אני צריכה לכיתה שלי עכשיו..אני עוצמת עניים ומתרכזת, אני לוקחת נשימה ופותחת אותם אני מתיישבת על הרצפה כדי שאני לא ייפול הפעם ועוצמת שוב את העניים ומדמיינת את הכיתה את השולחנות "אח!!"אני נופלת מהשולחן של הכיתה. 'לא דמיינתי את עצמי על שולחן!!!!' אני קמה בזהירות, כואבת לי היד. סיבבתי אותה.
רעש שאני שומעת מכיוון הארון מסית את דעתי מהיד הכואבת ואני מפנה מבט מהר אל הארון.
אני מתקדמת כמה צעדים לכיוון הארון ואני מצמידה את האוזן אל הארון ושומעת רעשים לא ברורים.
אני עוברת מפתח, מפתח נזכרת בפעם הקודמת שזה קרה לי, ששמעתי מישהו בוכה, קראתי לאלכס לא היה כלום ועכשיו…אחרי כמה מפתחות אני מוצאת את המפתח המתאים ופותחת את הארון אין כאן כלום הוא ריק לגמרי,אבל אני ממשיכה לשמוע את הרעש. 'אני לא מבינה' אני ממלמלת לעצמי.זה לא בא מתוך הארון..זה בא מאחורי הארון.
אני סוגרת את הארון ומניחה את המפתחות על השולחן. אני הולכת לצד הארון ומנסה להזיז אותו, הוא זז קצת, הוא לא כבד כמו שהוא נראה, כול פעם אני מזיזה עוד קצת עד שאני רואה דלת.
אני מזיזה את הארון עד שאני רואה את כול הדלת, הדלת נראתה ישנה כאילו לא פתחו אותה שנים, לא היה לה ידית, היא הייתה מעץ מקולפת, ניסיתי לפתוח אותה בניסיון כושל, לקחתי את צרור המפתחות תפסתי מפתח אחד וניסיתי להכניס בחור ולא הצלחתי לפתוח. הסתכלתי דרך החור וראיתי מסדרון,הגיע אוויר צלול משם, תחילת המסדרון היה מואר קצת אבל עמוק יותר היה חשוך לגמרי.
"מה את עושה?" אני שומעת פתאום מאחורי ומסתובבת מהר בבהלה. אני רואה את מאייק ואת מאט מסתכלים על הדלת ועלי. זה היה לא צפוי.
"את ידעת על זה?" מאט שואל פתאום ואני רואה את מאייק בוחן אותי.
"לא.." אני עונה מהר. "גיליתי על זה רק עכשיו" אני מוסיפה בהיסוס.
"איך גילית על זה?" מאייק שואל וממשיך לבחון אותי בצורה שעשתה לי צמרמורת.
"אמ..הוזזתי את הארון"
"הוזזת את הארון?.." מאט שואל. "קמת בבוקר והחלטת שהיום את תזיזי את הארון?" באותו רגע ראיתי שמאט תמיד היה המתבדח ומאייק היה הרציני. היה לי ברור שהם חברים ראיתי אותם כבר ביחד.אבל..ראיתי שהם מחכים לתשובה.
"אמ.." לא ידעתי מה להגיד.
"מה שמעת משם?" מאייק שואל פתאום ואני נשארת המומה. מאט מסתכל עליו ולא אומר כלום.
"כלום" אני אומרת מהר.
"טוב..בו נחזיר את הארון למקום לפני שמישהו יבוא" מאט אומר פתאום והולך לצד הארון ומחזיר אותו למקום בקלות.
"מישהו בא" מאייק אומר בלחש "נברר על זה אחר כך" הוא מוסיף ודוחף אותי לכיוון דלת הכיתה ומאט אחרינו. מאייק מעיף בי עוד מבט והולך לאיפה שכולם ומאט נשאר במקום מאחורי.
"אל תתייחסי אליו, ככה הוא" מאט אומר לי ובא אלי. לא אמרתי כלום שתקתי.
"אתם ידעתם על זה?" אני שואלת פתאום ומסתכלת על מאייק. מאט שתק עד שהסתכלתי עליו.
"לא.." הוא אומר לבסוף ומסתכל עלי. "בואי" הוא אומר ומתחיל ללכת לכיוון שער הבית ספר.
הלכתי אחריו ושתקתי ידעתי שאנחנו הולכים לאגם.
הגנו לאגם והוא התיישב ליד אבן גדולה ונשען עליה.
התיישבתי לידו ושתקנו.
"את מספרת לי?" הוא שואל ומסתכל עלי.
"מספרת מה?"
"איך בעצם הגעת לכאן?"
"זה סיפור ארוך" אני אומרת ונושמת עמוק.
"יש לי זמן" הוא אומר ומחקה.
"אתה לא עייף לפעמיים?"
"לפעמיים.." הוא אומר בחיוך. ואני לא מבינה. "אני לא ישן כמו כולם..אני ישן פחות, אני יכול לא לישון 144 שעות6 ימים ולהיות ממש ממש עייף, אבל כדי להגיע לעייפות שלכם הרגילה..3 ימים בערך."
"ואו לא ידעתי"
"ישנתי הלילה הקודם אז יש לי 3 ימים,יש לי זמן…דברי"
אני נותנת חיוך לוקחת נשימה ומתכוננת לסיפור ארוך…