חורים של אחרים: פרק 4
נכנסתי לכיתת ההקבצות במתמטיקה ומיהרתי להתיישב במקומי ליד דין. אלעד נכנס כשהתיישבתי, וסידר את כובעו על ראשו. מיה נופפה לו מסוף הכיתה וסימנה לו לשבת לידה. הוא חייך ופילס את דרכו בין התיקים והשולחנות למקומה.
ניסיתי להתעלם ממנו והמשכתי להוציא את חוברות המתמטיקה מהתיק. "תתכונני ליום חופשי," אמרה דין והוציאה את הספרים שלה מתיקה.
"כן. מה?"
"אין לנו עוד שיעורים היום. משתחררים שעה רביעית."
"אהה, יופי."
"מה הוא רצה ממך קודם?" שאלה. "סתם," עניתי והנחתי בחבטה את שלושת מחברות המתמטיקה. "הוא רצה לוודא שאני מתכוונת ללמד אותו לביולוגיה."
"והסכמת?"
"לא ממש," מלמלתי. "כאילו, הוא קבע, אני די.. נמנעתי מלענות בבירור."
דין צקצקה בלשונה. "עלובה."
"מה?"
היא הפנתה את ראשה לאחור. הבטתי גם אני. מיה התיישבה על ברכיו של אלעד ושיחקה בשיערו. הוא ליטף את ירכיה וצחק.
"איכס," מלמלתי.
דין הסתובבה חזרה אלי. "תקבעי איתו להיום, משהו פשוט, לפיצה או משהו, ו… תחרפני אותו."
"מה, כמו ש – "
"כן מיקוש. את גדולה בזה! את כבר לא זוכרת איך זה כיף לשגע אותו?"
העברתי קווצת שיער מאחורי האוזן. "כן, אה?"
"תשחקי אותה, אופרי," אמרה וטפחה על זרועי. חייכתי והסתובבתי להביט שוב במיה ואלעד. מיה חיבקה את צווארו והחליקה לאיטה מברכיו על כיסאה כשיוליה המורה למתמטיקה נכנסה.
"בעצם, למה לא?"
"תעשה לי באגט עם שניצל וצ'יפס. ושיהיה חם!"
"בסוף אף אחד לא ירצה אותך אחרי כל הבאגטים שאת טוחנת פה."
דין הסתובבה אלי. "כן, יופי."
"את בכלל מקשיבה לי?"
"ברור." היא הושיטה את ידה אל מושיקו המוכר בקיוסק של בית הספר ושיחררה את המטבעות בידו. הוא שם את הבאגט שהזמינה בתוך נייר והושיט לה אותו. היא לקחה אותו ברעבתנות. "תודה מושיק."
הוא חייך וחזר להתעסק בענייניו בקופה.
"מה אמרת?"
"שבסוף אף אחד לא יירצה אותך אם תמשיכי לטחון את הבאגטים האלה." מושיקו נעץ בי מבט. "זה לא אישי נגדך מושיק."
היא נגסה בכריך הענק. "אהה, יופי."
דגתי צ'יפס עסיסי וחם מהכריך שלה והעמסתי אותו לפי. "אני עוד צריכה לדבר עם אלעד."
"את מתכוונת לעשות לו טריקים?"
"לא הייתי קוראת לזה טריקים. רק דרך יצירתית של נערה חכמה במיוחד לעשות טיזינג לאנשים."
"יופי, זה בדיוק מה שרצינו, לא?"
הבחנתי באלעד שיצא עם מיה מחדרי ההקבצות אל החצר. היא הצביעה על המגרש ועל אולם הספורט והתקרבו אל הקיוסק.
"כשחושבים על זה, מה נסגר איתך ועם דור?"
"אמרתי לך," אמרה ודגה צ'יפס מהכריך. "זה נגמר."
"אני עוד בקטע של להיות מופתעת שהיה משהו בכלל."
היא הזעיפה את פניה. "די להיות צינית." הושטתי יד אל הכריך שלה לשלוף ממנו עוד צ'יפס. היא העיפה את ידי. "ודי לקחת לי עוד צ'יפס."
היא נגבה בידה טיפת רוטב מעל שפתיה. "איפה גור?"
"נראה לי שהוא בשיחה לוהטת עם החבר שלו."
"אני חשבתי שזה נגמר סופית סופית."
הנהנתי. "זה גם מה שהוא אמר לי אתמול בבוקר. מסתבר שלא."
דין צמצמה את עיניה. "לא עזרת לו?"
"ניסיתי. והוא הקשיב בהתחלה."
"אבל אז הוא ראה את אורן…"
הצלחתי לחטוף מהבאגט עוד צ'יפס במהירות והקפצתי אותו לפי. "בינגו."
היא הצליפה בידי עם ידה והרחיקה ממני את הבאגט. ניגבתי את פי. "בסדר, בסדר. גם ככה אני צריכה עכשיו לקבוע עם אלעד."
"אל תשכחי את הטריקים!"
הנפתי לעברה אגודל והסתובבתי ללכת לכיוונם של מיה ואלעד. הם ישבו על מדרגות האבן שמאחורי הקיוסק וצחקקו להם בשקט. ראשיהם היו קרובים ואפיהם נגעו אחד בשני בצורה דביקה שגרמה לי לתחושת בחילה. הוצאתי את מחברת הביולוגיה שלי מתיקי וחבטתי בה בראשו של אלעד. הוא הסתובב לאחור – לכיווני – ושפשף בראשי. "אינעל אבו – אוה, זאת את."
חייכתי חיוך ציני.
מיה עטפה ארשת זעופה על פניה ורטנה בשקט. "אל תדאגי מיה, אני משאילה אותו ממך רק לחמש דקות."
גררתי אותו ממקומו במרחק מה ממיה ונשענתי על אחד העצים.
"מה?" שאל.
הגשתי לו את המחברת. "קח." הוא לקח אותה ופתח אותה.
"מה זה?"
"מחברת ביולוגיה. יש לך עד היום אחר הצהריים לקרוא אותה, ולסכם," אמרתי, מדגישה את המילה האחרונה. "ניפגש בחמש?"
הוא הרים גבה בציניות. "את צוחקת עלי."
עמדתי מולו, פני קרובות לפניו. "לא, אני לא." הוא שילב את ידיו על חזו והתקרב. "ו… מה אם לא?"
התקרבתי אליו עוד טיפה. העיניים הירוקות שלו נצצו, ושיוו לו מבט עמוק ומשכר. חייכתי. "תשכח מהאפשרות הזאת."
הוא נסוג לאחור כדי לא להיפגע מראשי כשהסתובבתי בפתאומיות וצעדתי חזרה אל הקיוסק, קוראת מאחורי, "מזל שאתה זוכר שאני מעולה בביולוגיה, הא?"
החטפתי מבט לאחור. הוא נשען עם רגלו על העץ שמאחוריו וחייך, מחזיק את המחברת קרוב לחזו. חייכתי חיוך קטן והמשכתי ללכת.
תגובות (5)
תמשיכי זה מושלם :-)
וואו!
נהנתי מכל שנייה!
תמשיכי בדחיפות! ♥
תקשיבי פשוט מושלם אני מעריצה את הכתיבה שלך
מהמם מרגש ויש לי רק בקשה תמשיכי את שיניים חדות פליז אני במתח
ובקיצור ממש אהבתי (:
חחח תמשיכייי :)
תמשיכי (=