אוזנים לחדר
"אוקיי, תקשיבו, כולם לחדרים, יש לי שיעור עכשיו" הודיעה סבתא שלי, את אחותי וסבי מיד גירשה בתנעוות ידיים שלוות למדי אל החדר של סבא (מחשב, מיטה, ומלא ארונות של ספרים על פסיכומטרי), ולי נתנה את החופש לזוז ולבחור את החדר בו אשהה את השעה הבאה.
לקחתי את הספר שלי- הספר "פרא" של גבי ניצן, ספר שדרך חגב ניסיתי לקרוא כבר בערך שנתיים, ווכל פעם הגעתי עד לפרק 13.. ואז הייתי נוטשת את הספינה…מבינה שאני עדיין קטנה מידי.
נשכבתי על המיטה הזוגית בחדר של סבא וסבתא שלי. החדר כלל -ארון יפה ומגלוף, שידה גדולה, מלאה במגירות, בשמים, קרמים ושפתונים- שכשהייתי קטנה מאוד אהבתי להתאפר ולשים את התכשיטים שהיו נופלים ממני כול הזמן בערך,ותמיד הייתי מאוד מרוצה מהעובדה שמרחתי על עצמי את הסומק הזה או את השפתון ההוא.
דלת הכינסה חרקה, ושמעתי צעדים שקטים על הרצםה המרוצפת וסבתא נאנחה, שמעתי את חריקת הכיסא החדשישן כאשר הוא התיישב על הכיסא. ידיו נחו בצורה עקומה על הפסנתר, והצלילים שבקעו היו טיפונת מזוייפים.
אבל- משהו בנגינה שלו גרם לי להסב את מבטי מהמילים של הספר ולהקשיב. זה סיקרן אותי. הנפילות על התו הלא נכון, ההתבלבלות הזו!
סבתא התלןננה- ואני שמעתי בשקט ועונג.
בפעם הראשונה בחיי לא קינאתי בילד שמנגן- בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אפילו הזדהות עם אותו הבנאדם. כאשר התבקש קרוא את התווים- קולו היה קול דקיק, והרוסית שלו הייתה מרוהטת לגמרי.. ישבתי שגב זקוף, שמתי בשקט את המנגינה הכמעט תינוקית הזו, בנאדם שרוצה אבל אין ביכולתו לעשות זאת… בנאדם שרוצה אבל לא מצליח, ונכני בתהליך…
רציתי לרוץ מחוץ לחדר הסגור, ולהגן עליו מפני המילים השלוות והקצת מאוכזבות של סבתא- שבכול בנאדם, בכול יל יכולות לגרום כאב כמו יריה מרובה, כמו מכה או כמו שריטה עמוקה. ההזדהות הזו גרמה לי לקפצץ במקומי בכעס, אבל ידעתי שאם אני אכנס ואנסה להגן עליו- זה יראה כמו שיותר מוזר ודפוק.
נכון שזה היה מוזר עם באמצע השיעור מישהו שאתןם לא מכירים יקפוץ עליכם ויצעק על המורה? אז זה מה שחשבתי…
הספר נזנח, ורק הרצון לשמוע ולעזור נותר. רציתי לבוא ולהתסכל- רציתי לשמוע והלבין, רציתי לעזור ולהגיד לסתבא שתפסיק- שזה רק פגוע ביכולת שלו! ברצון והתקווה המנימלית שנארה! וכול רגע ורגע הידיים שלו היו נפולותץ יותר, בצלילים כהים יורת.. והרצון נשאב.
הוא ברח לפני שראיתי אותו.
אני רק יודעת שהוא גדול ממני,
ושראיתי אותו לפני שנתיים…
אבל אני אל זוכרת.
תגובות (0)