נגד הטבע – חלק 2

כך התנהל העולם מאז 2019.
משפחת גרין נשארה תמיד באליטה וכרגע סבתא שלי, ויקטוריה עומדת בשלטון ואימא שלי אליזבת' היא הסגנית שלה, שתיהן אפשר להגיד מחזיקות את העולם על האצבע הקטנה שלהן.
קוראים לי אנה גרין, אני בת 21 ואני עתידה לשלוט אחרי אימא שלי.
למרות שאני סולדת לחלוטין מעניין השליטה ואני יותר בכיוון מדע, אימא שלי מחזיקה אותי קצר ומחליטה הכול במקומי. למדתי בבית הספר הטכנולוגי ואני יודעת הכול חוץ מיחסי ציבור.
שנאתי ללכת לנשפים ולהראות את עצמי כביכול,כל עוד שאימא שלי פשוט נהנתה לראות את המצלמות חגות סביבי וסביבה.
היא מאוד מזכירה לי את המלכה הרעה מכל סיפורי האגדות האפשריים, היא פשוט רוצה עוד ועוד שליטה. לא מוכנה להסתפק במה שיש לה, גם ככה סבתא חולה וממש מוכנה לוותר על השלטון בשבילה.
אליזבת' היא פשוט יצר של פינוק והרצון לקבל את הכול ולשלוט בכולם.
אני בדיוק ההפך ממנה.
אני בעצמי לא מבינה איך קרה העניין הזה שאני ממש לא מעוניינת להיות בשלטון, הרי זה עובר בדם שלי וכל המשפחה שלי היא פחות או יותר משפחת המלוכה המודרנית, איך זה שאני לא ככה?
יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני יודעת איך עובד העולם ואני שונאת לראות את זה, שקרים מסופרים בכל יום ואימא שלי משקרת במצח נחושה ובחיוך גדול ומנצנץ.
שקרים נמכרו ושקרים נקנים ולאף אחד לא אכפת, לכולם טוב כמו שהן והן אינן מעוניינות במשהו שישנה להן את החיים מקצה לקצה, זה יהיה כמו להגיד שירוק הוא כחול וכחול הוא ירוק, הן לא יקלטו את זה.
זה לא שהפכנו לטיפשות או חסרות עמדות שדרה, דווקא להפך, הפכנו להרבה יותר מזה.
טלקינזיס וטלפתיה זה דבר שכיח לחלוטין, הכול הודות להרבייה המלאכותית, משהו שם פשוט השתפר וזה גרם לכל הדורות הקודמים (החל מסבתא רבא קירה שהיא הבת של אליסון החלו להופיע תופעות לוואי מוזרות אך מדהימות ) להיות הרבה יותר מהדורות הקודמים.
בימים לפני המחלה לא היה דבר כזה, הניצול המוחי שלנו גבל ב10% כשאנחנו ישנים וב-3% בזמן אמת.
הדבר גדל והפך ל29% בזמן אמת ולמעלה מ-50% בזמן שינה.
המוח האנושי התפתח ודברים כמו טלקינזיס וטלפתיה הפכו לרגילים ואף מבורכים.
לא הפכנו לטיפשות, אבל החלטנו לקבל את העולם כמו שהוא, בלי שינויים מיותרים. נוח לנו בנקודות השמורות לנו הנשים ולא רצינו לראות איך העולם משתנה מקצה אחד לקצה השני.
גם נראה שגברים נשכחו לחלוטין ממוחנו.
לא עניין אותנו לראות מה איתם, ידענו שהם פחות או יותר מפותחים כמונו אבל מעבר לזה לא ידענו.
משום מה נתפס הסטריאוטיפ שגברים לנצח יהיו בורים ואינם משתווים לרמת האינטליגנציה הנשית ושהם לעולם גם לא ישתוו ולכן הכי כדאי פשוט להישאר היכן שאנחנו ולהמשיך לחיות חיי קומונה לסבית אחת גדולה.
לסביות זה כבר לא מילה גסה, אבל אני עדיין לא מצאתי את האחת וגם לא כל כך התחשק לי, התחשק לי לחקור.
למדתי ביוטכנולוגיה, פיזיקה, כימיה וכיוצא בזאת – כל דבר העומד תחת קטגוריית המדע וחקר התא והדנ"א האנושי, מאוד רציתי להשתייך לעשרה אנשים הללו אשר עובדים במעבדת הזכוכית וזוכים לחלוק רעיונות עם גדולי מוחות הגברים.
סיקרן אותי לראות איך גבר נראה עכשיו, סיקרן אותי לדעת איך הם חושבים, על מה הם חושבים ואיך אנחנו נתפסות בעיניהם.
אי פעם נאמר לכן המשפט הסקרנות הרגה את החתול?
אבל אני העדפתי להתעלם ונלחמתי על הזכות שלי להיות חלק מהמעבדה.
"אנה את לא מבינה שזה לא העיסוק שאת זקוקה לו?" אמרה אימא שלי, אליזבת' פשוט מסרבת להרפות.
"אבל כל הנשים לפני סבתא ויקי היו משהו חוץ מראש ממשלה, קירה לימדה באוקספורד! למה אני לא יכולה להיות כמוה ולא להיות כמוך וכמו סבתא? זה מעניין אותי כקליפת השום בפח הזבל…בבקשה תני לי לנסות להתקבל, זה לא כל כך קשה, יש לי כבר את כל הציונים המתאימים ואת כל ההמלצות. אני רק צריכה את האישור שלך ושם זה נגמר." אמרתי לה בפעם המיליון לפחות.
"אני אראה מה אני יכולה לעשות."
זו לפחות הפעם הראשונה שהיא אמרה את זה.
הייתי בת 19 כשהיא אמרה את זה ואחרי שנתיים של עבודה קשה בתור נערת שליחויות של סבתא ואימא שלי התקבלתי לעבוד כעוזרת של אחת המדעניות במעבדת הזכוכית.
אני זוכרת את החיוך העצוב של אימא שלי ואת החיוך הגאה של סבתא שלי, התגאיתי בעצמי ולא רציתי לתת לשום דבר לעצור לי את השמחה, אפילו לא רגשות האשם שאימא שלי מנסה לגרום לי להרגיש.

את רוב הילדות שלי ביליתי עם סבתא רבא שלי קלאודיה גרין, היא עבדה כיושבת הראש של הבנק הלאומי של אנגליה. דווקא יצא שרק לה היה הזמן לבלות איתי ופשוט לגדל אותי.
סבתא ואימא תמיד היו ביחד ועבדו ביחד על עניינים מדיניים ושנאתי כל רגע איתן, העדפתי לבלות אותו עם סבתא רבא קלאודיה.
היא הייתה לוקחת אותי לקרנבלים ולגלגל הענק של לונדון, טיולים במוזיאונים ובכללי לימדה אותי כל דבר אפשרי על החיים, היא שנאה את ההתנהגות של סבתא ויקי ואימא שלי כלפי ולא אהבה את זה שהן לא מתייחסות אליי.
היא תמיד אמרה שאסור לי לצאת כמוהן – צמאות לכוח, אני צריכה למצוא מה מעניין ומושך אותי ופשוט לרדוף אחריו כל עוד נופחת בי נשמתי.
יצא שהיא פשוט הייתה שם בשבילי יותר מכל אדם אפשרי, אהבתי אותה יותר מאשר את אימא שלי, סבתא רבא קלאודיה הייתה אימא בשבילי.
מאז שנכנסו למוזיאון המדע בלונדון לא יכולתי לצאת משם, סבתא רבא קלאודיה ראתה את ההתלהבות שלי והחליטה לרשום אותי לחוג מדע, מאוחר יותר כשכבר מיציתי את הניסויים השטותיים עברתי לנשקים הכבדים.
לקחתי כבר בגיל 11 שיעורי פיזיקה וכימיה ועסקתי בזה ברצינות, התקבלתי לתיכון ללימודי מדע ומתמטיקה וסיימתי אותו בהצטיינות.
במקום ללכת לעבוד אצל אימא שלי, הלכתי לאוניברסיטה ועודני לומדת שם את חקר התא והדנ"א האנושי.
הגעתי לשלב בלימודי התואר כשאני כבר יכולה לנסות ולמצוא עבודה. סבתא קלאודיה מן הסתם דחפה אותי ללמוד במעבדת הזכוכית וכמובן שזה היה חלום ילדות שלי.
הצלחתי להגשים אותו.
אימא שלי עצובה בגלל שהיא אף פעם לא ראתה אותי זוכה בחוג המדע בפרס הראשון, היא לא ראתה איך קיבלתי את תעודת ההצטיינות והיא לא ראתה את ההתרגשות שלי כשקיבלתי את מכתב הקבלה שלי לאוניברסיטה, היא הייתה משום מה בטוחה שהיא עדיין מכירה אותי למרות שלא בילתה איתי יותר משעה אחת על אחת, היא התעקשה להבין אותי ולהבין מדוע זה מעניין אותי כל כך לעבוד במעבדת הזכוכית.
"תארי לעצמך אם אני אמצא את הפתרון למחלה! נוכל לחזור לחיות עם הגברים, זה לא מרגש אותך? איחוד! סוף סוף לא נחייה לחוד ונהיה כמו העולם הישן, זה יהיה יותר טוב לא?" שאלתי אותה פעם.
"את פשוט לא יודעת על מה את מדברת, את לא יודעת מה הם גברים! מה אם הם חיות פרימיטיביות והם לא התקדמו כמונו? ואם הם במקום לחיות איתנו בשלווה ובשלום הם דווקא ירצו לשלוט בנו? מה פתאום! אני לא רוצה לחזור לעולם הישן. העולם הישן לא נתן למשפחת גרין כלום, רק כשהעולם הנשי היה צריך אותנו התקבלנו לעבודה, אם גברים יהיו פה למשפחת גרין לא יהיה מקום ביניהם. הם יהיו בשלטון ואנחנו בחיים לא נהיה יותר באליטה. אני לא אתן לחבורה של בבונים להשתלט לי על העבודה." צמאה לכוח כבר אמרתי?
וויכוחים כאלה הם מיותרים ביני לבין אימא שלי ואנחנו מנהלות אותם רק כשאני מוציאה אותה מדעתה ומבקשת בכל כוחי את האישורים שלי לעבוד במעבדת הזכוכית.
מרוב כעס אנחנו מעיפות דברים באוויר, וזה נגמר בדרך כלל כשאני מכבה את האורות ויוצאת מן החדר בכעס וטורקת את הדלת חזק מספיק כדי שמשהו יישבר.
כשקיבלתי את המכתב שהתקבלתי לעבוד במעבדת הזכוכית כחלק מההתמחות שלי בתואר הראשון התרגשתי ואימא שלי מן הסתם הייתה עוכרת שמחות והפכה את כל האירוע לאפור וקודר.
"את יודעת שאת לא באמת תראי את הגברים? קיר הזכוכית נצבע בשחור משני הצדדים." היא אמרה בעודנו אוכלות סביב לשולחן.
"אני יודעת ולא אכפת לי, אני אדע לפחות שהם שם ושאנחנו עובדים בשיתוף פעולה." העברתי לעצמי את המלח, או כוחות הטלקינזיס, מה הייתי עושה בלעדיכם?
"את יודעת שגם לא יהיה לך יותר מידי מה לחקור כי את רוב העבודה עושה המחשב, המדעניות שם רק בשביל לבדוק את המידע ולגלות אם יש משהו יוצא דופן." היא ממשיכה.
"אימא את לא צריכה לנסות לגרום לי לרדת מהעניין כי אני יודעת את כל הדברים האלה, אני הולכת מחר ליום הראשון ואני אתרשם משם לבד, את לא צריכה לדאוג בגלל זה." בזה נגמרה השיחה.
התה התעופף לו לבד והגיע לידנו.

היום הראשון במעבדת הזכוכית.
יצאנו מגבולות לונדון ונסענו ברכבת התת-ימית לכיוון העיר גנט שבבלגיה, שם ממוקמת מעבדת הזכוכית.
הנסיעה כוללת שעה – חצי שעה במעבורת התת ימית וחצי שעה ברכבת המהירה לעיר גנט.
גנט עצמה שייכת לגברים אבל בגבולותיה היא שטח נייטרלי לחלוטין.
המעבדה עצמה ממוקמת ביער שעוטף את גנט, רחוקה וסמויה מהעין. המבנה עצמו הוא קובייה לבנה באמצע יער קסום והאווירה ששוררת בו מזכירה לי סיפורי פיות, כאילו בכל רגע איזושהי פיה קטנה תצא מגזע עץ ותראה לי מגוון ענקי של טריקים שהיא יודעת לעשות.
הקובייה הלבנה עומדת איתנה ומסביבה שטח ריק כמעט, אבל למי שיש כניסה לאזור יכול ללחוץ על אחד הכפתורים בכרטיס הכניסה ותיפתח מהאדמה הריקה חנייה לאוטו. זה בדיוק מה שעשינו לאוטו שלנו, אימא שלי לחצה על כפתור צהוב בכרטיס הכניסה שלה והאדמה זזה ונפתח מלבן ארוך מכוסה עלי שלכת ולשם האוטו נכנס כבר לבד אחרי שאנחנו יצאנו ממנו.
אימא החנתה את האוטו בחנייה האוטומטית ונכנסו לתוך הקובייה הלבנה, לא נראתה דלת בהתחלה וכאשר התקרבנו הבנתי שהדלת היא סמויה בדיוק כמו החנייה, גם היא נפתחת על ידי כפתור מהכרטיס הכניסה.
לדלת הלבנה לא הייתה ידית, או משקוף או צירים להחזקתה. היא פשוט התעופפה ונפתחה לקראתנו.
מבפנים המבנה היה לבן בוהק כמו החיצון, לא היו חלונות מבחוץ אבל מבפנים ראינו את היער דרך חלונות ענקיים. כשנכנסו קידמה את פנינו המזכירה לבושה גם היא בלבן, היא הסתפקה בניד ראש לשלום וחזרה לעיסוקיה.
אימא ואני התקדמנו לכיוון דלת סתרים נוספת שהתגלתה כמעלית.
לא היו כפתורים במעלית ואימא כאילו לחצה על כפתורים בלתי נראים, היא הקישה קוד כלשהו והמעלית החלה לזוז ולרדת למטה.
"אל תדאגי, אני עוד אלמד אותך את הכול, בינתיים אני רוצה שתתרשמי ולא תלמדי דברים מיותרים."
ירדנו למטה והגענו סוף כל סוף אל מעבדת הזכוכית.
מעבדת הזכוכית ממוקמת 10 מטרים מתחת לפני האדמה למניעת עיניים מיותרות שיוכלו להסתכל על כל התהליך, אבל במקום שנראה את האדמה החומה מחוץ לזכוכיות אנחנו רואים את היער שנמצא בחוץ.
היער נותן תחושה טובה למקום, כאילו הוא עוד יותר גדול ממה שהוא באמת. נופך נסתר וטוב, לפחות אני לא ארגיש כאילו אני כלואה בכלא זכוכית שהאדמה מאיימת לפרוץ אותו ברעידת אדמה פשוטה וקלה.
יכול להיות שציפיתי יותר מידי או שפשוט בגלל שאימא שלי שם והיא מסתובבת עם פרצוף חמוץ, לא הייתי מרוגשת כפי שחשבתי שאני אהיה.
זה נראה כמו מבנה מעבדתי רגיל לחלוטין, רק שכולו פשוט שקוף.
היו עשר נשים בחלוקי מעבדה שכולן עבדו חוץ מאחת שבאה לקראתנו, היא החזיקה בידיה חלוק לבן נוסף וכרטיס כניסה כמו של אימא שלי אבל עם השם שלי כתוב עליו ותמונה קטנה שלי.
"ברוכה הבאה אנה, אימא שלך עדכנה אותנו שאת מצטרפת אלינו היום, אני מקווה שתיהני מההתמחות שלך פה. קוראים לי שרלוט ואני אהיה הממונה עלייך ואת תהיי העוזרת שלי, בואי אני אכיר לך את המעבדה ואז אזור העבודה שלך." שרלוט נתנה לי את החלוק ואני לבשתי אותו ואת כרטיס הכניסה שמתי בכיס המכנסיים, חייכתי לעצמי והרגשתי שהנה והשגתי את המטרה שלי למרות האיסורים של אימא.
המעבדה עצמה ענקית ובהתחלה התחושה היא שמאוד צפוף בה, כל השקיפות הזו מעקמת את המציאות ורק אחרי שנכנסים יותר פנימה מבינים עד כמה המבנה הוא ענקי.
ישנן 5 מעבדות קטנות שבעצם כל אחת מהן עוסקת בתחום אחר בחקר המחלה, לכל מדענית יש מעבדה משלה ובקומה השנייה של המעבדה, יש מעבדה גדולה אחת שמרכזת את כל הנושאים יחדיו ולצידה מתפקדות שתי מעבדות מחשב בלבד, שם יושבות עוד שלוש מדעניות. במעבדה הגדולה עובדות שתי המדעניות הבכירות שעובדות על הכול ביחד.
בקומה השלישית נמצאת מעבדה אחת גדולה שממלאת כל שטח הקומה ובה נמצאים שכפולים אנושיים של גבר ואישה, אם יימצא פתרון כלשהו תמיד מנסים עליהם את הפתרון, הם שפני הניסוי שלנו.
אבל לחדר הזה אין לי באמת אפשרות לכניסה, אחרי הכול רק התחלתי לעבוד פה.
עברנו ברחבי המעבדה ושרלוט סיפרה לי מי כל הנשים שעובדות ועל מה הן עובדות ורק חלק קטן באמת נקלט במוחי, ייקח לי זמן לזכור את כל השמות ואת כל מה שהן עושות שם במשרדים שלהן.
לבסוף הגענו לזכוכית השחורה.
מאחורי הזכוכית השחורה עובדים הגברים ולפני 150 שנה החליטו שבגלל כל התסכול שממילא המצב לא ישוב לתקנו-לצבוע את הזכוכית המפרידה ביניהם בשחור, שלא נצטרך לראות אותם יותר וכך נמחה החיבור האחרון בין הגברים לנשים.
עכשיו אם נשות המעבדה רוצות לתקשר איתם הן פשוט שולחות להם מייל, שום קשר טלפתי לא נוצר.
אזור העבודה שלי נמצא ליד הזכוכית השחורה, נכנסו לחדר משרד רגיל עם שני שולחנות עבודה ועל שניהם עומדים מחשבים, מעל לשולחנות העבודה ישנם מדפים עמוסים בקלסרים וספרים ישנים שאבק הצטבר עליהם במשך שנים.
בשולחן הראשון ישבה בחורה צעירה עם עיניים מלוכסנות ומשקפיים גדולים נחים על אפה הקטן, היא מלמלה "היי" קצר ובהתה במסך המחשב והקלידה כל כך מהר שלא שמתי לב כמה פעמים היא נטשה את המקלדת והמקשים נלחצו בעצמם כשהיא לוגמת מהקפה שלה.
"אנה את תעבדי פה עם ג'ין, היא העוזרת של השותפה שלי בחוות המחשבים בקומה למטה. אני אבוא עוד כמה דקות להסביר לך מה את צריכה לעשות, יש לי שיחה לנהל עם אימא שלך." שרלוט ואימא שלי נטשו את המקום ואני התיישבתי מול המחשב שנדלק אוטומטית כשהתיישבתי על הכיסא.
הסתכלתי על תמונת היער ורואים את תנועת העצים כשמשב רוח קל עובר בהם, מרגיע האמת, אני רואה את עצמי עובדת בנוחות פה.
ג'ין לא הורידה לרגע את עיניה מהמסך וזה דווקא היה בסדר, היה לי יותר זמן להתאקלם לפה.
הזכוכית השחורה ניצבת מאחורי ואין לי את האומץ להסתכל בה.
"זו רק זכוכית, אפשר לחשוב, תסתובבי כבר!" הסתובבתי על הכיסא ופני היו מול הזכוכית השחורה.
נגעתי בה והיא הייתה קרה למגע, אני מתארת לעצמי שזה היה באמת קשה לראות את הגברים עובדים גם הם קשה על פתרון למחלה, כל פעם שרואים אותם ניצוץ התקווה פחות מנצנץ ומתחילים לראות את המציאות כפי שהיא.
שמתי את ידי על הזכוכית והתרכזתי.
דבר מוזר היא טלפתיה, את יכולה לחדור לכל מוח אפשרי, תלוי אם האדם מיומן בשמירת המוח שלו לעצמו או לא. רוב הנשים בימנו שומרות על מוחן טוב-טוב ואינן מניחות למישהו לחדור את החומות האישיות שלהן.
אני מעדיפה את זה, לא הייתי רוצה לתת לאנשים לקרוא את המוח שלי, יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי.
לכן הוחלט אצלנו ששום אישה לא קוראת מוח של אישה אחרת, רק בהסכמה מוחלטת או לצורך ניסויים מדעיים.
אבל זה לא עוצר בעדי, ישנן דרכים לחדור למוח שרק נשים מיומנות יכולות לעשות זאת, יש את שיטת החדירה האיטית וזה פשוט יחסית אבל לוקח זמן רב – דרך התת מודע, בשיטה הזאת משתמשים כשהאישה ישנה והיא לא שמה לב לכך שמישהי נוספת נמצאת במוחה ואת יכולה לשוטט ככל העולה על רוחך.
ויש כמובן את השיטה המהירה והתקיפה, פשוט לתקוף את החומות או לעבור אותן מעל. זה לוקח שניות ברגע שאת יודעת מה את עושה. בדומה לדו קרב, את צריכה לתת את הירייה הראשונה ולפגוע, זה כואב לשניות אחדות אבל גם אז לא שמים לב לזה ועדיף שהכאב ישודר למקום אחר ולאו דווקא למוח כי אז האישה יודעת שחדרו למוחה. לכן אם את מנסה לחדור למישהי למוח, עדיף שהיא גם תקבל מכה איפשהו וכך יריית הפתיחה של הדו קרב והחדירה למוח תשודר למקור אחר והיא לא תחשוד בכלום.
אפשר לעשות את זה גם בלי לראות את מי שנמצא מולך.
אבל לפני בערך 70 שנים קרו תקריות מצערות בין הקשרים הטלפתיים בין הגברים לנשים.
כמה נשים מהמעבדה במקום להשתמש ברשת האלחוטית, החליטו שיותר חסכני הוא הקשר הטלפתי.
תבינו, זה כבר אחרי התקופה שבה נצבעה הזכוכית בשחור אבל עדיין עבדנו פחות או יותר ביחד, עדיין היה קשר מועט וגם הוא רק בזכות העבודה שהגברים והנשים עבדו באותה המעבדה.
אותן נשים מסכנות חוו כאבי ראש עזים ובחילות, פרנויה וירידה ברמת העבודה בסופו של דבר זה הוביל להתמוטטות עצבים נוראית והנשים נשלחו לטיפול פסיכיאטרי והן מעולם לא שבו לקדמותן, הן פשוט השתגעו והכול בגלל כמה שיחות טלפתיות קצרות.
אחרי הסיפורים הללו הוחלט בממשלה להקים גדר הפרדה טלפתית, שגם קשר טלפתי לא יוכל להתקיים בין הנשים לגברים, אני לא זוכרת בדיוק איזו מן הנשים במשפחת גרין אחראית לפיתוח הרעיון אבל אני יודעת שלאחת מהדודות הרחוקות שלי יש קשר לביסוס הרעיון עצמו.
הוקמה גדר אלקטרומגנטית שחסמה גלי מוח בין שני המינים, בכל גבול אפשרי הייתה הגדר הזו פעילה וכך גם מי שניסה לתקשר עם עולם הגברים או עולם הנשים לא הצליח ויצא מן הסיפור עם אוזניים מדממות וכאבי ראש נוראיים.
ככה שאחרי שהוקמה הגדר המפרידה גם קשר טלפתי נותק, אבל לא ידעתי אם הוא תקף למעבדה.
המעבדה נמצאת הרי באזור נייטרלי ואין שום סיבה שייקרה לי משהו אם אני אנסה לפרוץ למוח של גבר העובד מאחורי הזכוכית השחורה.
טעות בידיי.
שמעתי פעימות לב כשהנחתי את ידיי על הזכוכית אבל ברגע שניסיתי להקשיב למחשבות או לנסות לקבל תמונה כללית של המעבדה הגברית כאב חד עבר במוחי וכאילו דרש ממני להפסיק.
הפסקתי אבל שמחתי על העובדה שהם עדיין עובדים מאחורי הזכוכית.
ראוי לציין שנשים לא באמת יכולות לשמוע פעימות לב, אבל גיליתי שאני יכולה.
אם אני אשים את ידי על משטח כלשהו ואתרכז מספיק, אני יכולה למנות את כמות כפות הרגליים או הלבבות שנמצאים על אותו המשטח.
אני מרגישה מעין פעימות קטנות על השטח, אני מסוגלת לדמיין את השטח ומי או מה עומד עליו רק בעזרת ריכוז.
כשניסיתי לתאר את הכוח הזה בפני חברותיי הן לא הבינו למה אני מתכוונת וגם אחרי שהדגמתי להן, הן לא הבינו אז פשוט החלטתי לא לספר להן על זה יותר, זה הבהיל אותן מאשר הלהיב אותן.
הסתובבתי חזרה לג'ין וחיכיתי ששרלוט ואימי יחזרו.
קמתי ממקומי והסתכלתי על המדפים העמוסים בניירת, כולם מסודרים לפני שנים.
המדף הארוך ביותר שנמשך מקיר לקיר הוא המדף של שנת 2019 כשהכול רק התחיל, שאר השנים החלו להמעיט בניירת, אפילו המדף של השנה לא התחיל – 2173 היא לא שנה פורה מידי.
הוצאתי את אחד מהקלסרים שהכותרת שלו היא "מרץ 2019" , הוא כמעט נפתח מעצמו כשהוצאתי אותו ממקומו. פתחתי אותו בהתחלתו וראיתי גזירי נייר עיתון מאותו היו הנורא, אנשים עומדים באמצע הרחוב וערמות של אבק מכסות את המדרכות והכבישים.
"טרור חדש תקף את העולם! מתי תימצא התרופה?" ובכן התשובה לשאלה היא "אף פעם", אני מקווה שאני לא אהיה מתוסכלת מהעבודה פה. אחרי הכול תקווה זה כל מה שצריך פה עכשיו, לעבוד פה זו עבודה קשה לא רק מבחינת העבודה עצמה, אלא מבחינת הנפש. האם אני אהיה חזקה מספיק בשביל לעבוד פה ולחוות כישלון אחרי כישלון כשאני אנסה למצוא פתרון כלשהו?