לא לבד בניו יורק – סיפור על וואן דיירקשן פרק 6 חלק ב'

מאירועי הפרק הקודם: "זאת גלידריה, טיפשון. אני ואתה הולכים לאכול גלידה, וכשנחזור הביתה של תמר אתה תרגיש הרבה יותר טוב." היא אמרה ונכנסנו אל המקום, ששמו התגלה כ"הסוכרייה העירונית".

המשך
~מנקודת המבט של אור~
נכנסנו למקום ושמתי לב שהמקום הזה הוא לא מודרני כמו כל שאר העיר. כנראה שתמר רצתה להביא אותנו למקום ישן כדי שאני אוכל לשכוח מכל הצרות שלי, אבל זה רק גרם לי לחשוב עליהן יותר. "מה אני הולך לעשות עם העניין של תמר?…." שאלתי את שירי בזמן שהתיישבנו ליד אחד השולחנות. "אני לא יודעת, אתה יכול להגיד לה שאתה אוהב אותה, אבל אז אני לא בטוחה איך היא תגיב לזה, ובמקרה הכי קיצוני היא לא תרצה להיות איתך בקשר יותר, אבל אתה יכול להמשיך להסתיר את זה אצלך ולא לומר לה את זה ואיך אתה מרגיש לגביה ואז אתה רק תרגיש שזה נהיה גרוע יותר." היא אמרה וחשפה בפניי שתי עובדות עיקריות: האחת היא שאם אני לא אגיד לתמר שאני אוהב אותה היא לעולם לא תהיה שלי, והשנייה היא שאם אני אגיד לתמר שאני מאוהב בה המערכת יחסים שלה עם הארי סטיילס תיפגע והיא מאוד תכעס עליי…. הרגשתי כמו במבוי סתום, כאילו אף תשובה לא נכונה ובכל דרך שאבחר לפנות אליה יש מלכודת. "אני לא יודע מה לעשות…." אמרתי וניסיתי להתאפס על עצמי כדי לא להתחיל שוב לבכות, לא עד שנרגעתי. "זה בסדר, אתה יכול לבחור מה שיותר נוח לך." היא אמרה אבל הבחנתי שהיא באמת רוצה שאני אומר לתמר את האמת, אבל מה עדיף: להיות חבר של תמר ולחיות באשליה שהיא אי פעם תרצה אותי או לא להיות חבר שלה אבל לדעת שאמרתי לה מה אני מרגיש? לא ידעתי מה לומר לשירי באותו הרגע…. "שלום מה תרצו להזמין?" הסתובבתי וראיתי שליד השולחן עומדת בחורה צעירה, היה לה שיער בלונדיני אסוף בקוקו נמוך, היא לבשה חולצה קצרה שכתוב עליה "אהבה גורמת להכול להסתדר" בצבע שחור, מכנס ג'ינס ארוך ונעלה נעלי נייק ורודות. היה לה חיוך מהפנט ועיניים כחולות, ממש כמו של בובה, לא יכולתי להסיט את מבטי ממנה. היא הסתכלה על שירי ואחר כך עליי וחייכה את חיוכה הקסום. "כן…. איזה גלידות יש לכם פה?" שירי שאלה אותה והסתכלה עליי, היא שמה לב שאני בוהה בה וניערה אותי כדי שאתאושש. "אתם מוזמנים ללכת להסתכל בדוכן, יש שם את כל הטעמים שיש לנו." היא הצביעה על הדוכן והלכה לעמוד מאחוריו. קמנו הסתכלתי על הדוכן מלא הצבעים, לא ידעתי איך להגיב לכל הטעמים שהיו שם. "את זה אני רוצה, מה אתה רוצה?" שירי שאלה אותי בזמן שהבחורה מילאה לה גביע בגלידה וניל עם שברי מקופלת, בדיוק כמו בארץ. "אני רוצה…." התלבטתי בין שני טעמים, דובדבנים בקצפת ושוקולד עם סירופ חם. "אני רוצה את השוקולד עם סירופ, בבקשה." אמרתי בנימוס והסתכלתי בתוך עיניה של הבחורה. "אין שום בעיה, מיד תקבל." היא אמרה, שמה לי בגביע שני כדורים מהגלידה והזליפה על זה סירופ חם וחום. היא הגישה לי את הגביע ושירי שילמה לה, עשרים דולר בדיוק. שירי עמדה להתיישב בכיסא כשלחשתי לה באוזן משהו, היא הלכה רחוק יותר והתיישבה על שולחן אחר, בזמן שאני ניגשתי אל הבחורה ונעמדתי קרוב אליה, בכניסה למאחורי הדוכן. "היי… לא הזמנת כבר?" היא שאלה, פשוט לא יכולתי לעמוד בחיוך המושלם שלה והחלטתי להיות אמיץ יותר מהרגיל. "תגידי, את…. מה השם שלך?" שאלתי ביובש של בחורים קולים ומיד נזכרתי שאני הבנאדם הכי גרוע על פני כדור הארץ בלהתחיל עם בחורות. "קוראים לי אמנדה, אבל אתה יכול לקרוא לי אמי. איך קוראים לך?" אני לא מאמין, הבחורה הראשונה שכששאלתי אותה איך קוראים לה היא לא החטיפה לי כאפה או התעלמה והלכה, אני פשוט מאושר!!! "קוראים לי אור." אמרתי והיא פתחה את הדלת של הכניסה לדוכן ויצאה ממנו. "נעים להכיר אותך, אור. מאיפה השם הזה?" פתאום הבחנתי בעובדה שאני יודע לדבר אנגלית הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, וזה אחרי כמה שנים טובות שאני גר בניו יורק. "אני… לפני כמה שנים עברתי לפה, אבל במקור אני ישראלי. השם שלי בא משם, על שם סבא שלי ז"ל." אמרתי והרכנתי את ראשי כדי להראות לה למה אני מתכוון. "אני מצטערת…. תגיד, אולי יבוא לך מתישהו שנצא לבלות ביחד? אתה נראה לי טיפוס מאוד נחמד וחברותי." היא אמרה, הרגשתי בעננים אבל לא נתתי לזה להשתלט עליי. "כן, בטח. אני אשמח שנצא לבלות מתישהו." אמרתי ביובש גמור, שהיה ההפך ממה שהרגשתי. הייתי מאושר!!!!!!!! החלפנו מספרי טלפון ויצאתי משם, מושך את שירי אחרי כשחיוך מאוהב דבוק לפניי. "אני אוהב אותה…." מלמלתי כל הדרך לבית של תמר, כבר שחכתי את כל מה שקרה בינינו לפני שיצאתי מהבית שלה, רק אמי הייתה בראש שלי……