היא לא רואה דבר

היא מטיילת בשדה. הרוח הנושבת מעיפה את שערה שהחור והגלי אחורה, אל מעבר לגבה.
ריח מתוק עלה באפה. הוא הזכיר לה ריח של עוגת שוקולד. היא מתה על עוגות שוקולד. היא עקבה אחר הריח וברגע שרגלה נגעה באבן גדולה היא נעצרה וקראה, יותר צעקה. "אסתר את יכולה לבוא לעזור לי?". מתוך הבית יוצאת אישה קטנה כשלראשה כובע ולגופה סינר. היא התקדמה לעבר הילדה והכניסה אותה לתוך הבית. היא הושיבה אותה על כיסא נוח ליד השולחן. היא הניחה לפניה חתיכה מעוגת השוקולד וכוס שוקו חם.
"איפה אמא ואבא, מור?" שאלה האישה- או אסתר, את הילדה והתיישבה לידה.
"הם שלחו אותי לבד הפעם," אמרה כמעט בלחישה. "הם עסוקים מאוד, ואני חושבת שאבא צריך לתקן מדף שנפל."
"אבל הם יודעים שזה מסוכן לשלוח אותך ככה לבד." אמרה אסתר, כשרוגז בקולה. היא שנאה את זה שלא היה להם אכפת מילדה. זה עיצבן אותה.
"אז מתי הבדיקה שלך?" שאלה, כדי להחליף נושא.
"אמא אמרה שהיום בצהריים. אני…" היא עצרה לשנייה, נשמה עמוק ואז אמרה, "אני רוצה שתבואי איתי את לבדיקות. אני רוצה להחזיק לך את היד."
זה היה כל כך מוזר לומר שיש לה ניצוץ נועז בעיניים אבל גם הגיוני.
"בסדר, אני יבוא. זה בעוד שעתיים, נכון?" אמרה וחיבקה את מור. הילדה הנהנה.
היא עזרה לה להתארגן והלבישה אותה בבגדים נוחים.

זמן הבדיקות.
הילדה נכנסה לבד. לא משנה כמה התחננה ובכתה, הם לא הרשו לאסתר להיכנס.
אסתר ישבה בחוץ. לא היה אפילו חשש קטן בליבה שהילדה תפגע או תברח. היא האמינה בה שתעמוד בגבורה בבדיקה.
ולברוח? איך תברח. וגם אם כן, לאן?
ברגע הילדה יצאה, קפצה אסתר ממקומה וניגשה אליה.
תחבושת לבנה עטפה את עיניה סביב כל ראשה, אך עדיין, היא ראתה דמעות קטנות יורדות על לחייה.
"מה קרה?" שאלה. "זה כאב?"
הם יצאו מהמתחם ומור התחילה לדבר.
"הם אמרו שבגלל שעיניי רגישות ועדינות, סביר להניח שזה לא יעבוד. אסתר, האם אני ישאר ככה לתמיד? האם לעולם לא אוכל לראות אותך ואת הורי? " היא הניחה את ידיה על התחבושת, כמנסה להחביא את עיניה המוסתרות.
עיניה העיוורות.
היא, מכל המשפחה שלה נולדה ככה.
עיוורת.
חסרת הגנה.
חלשה.
קטנה.
אבל זה לא יחליש אותה יותר. גם עם היא לא תוכל לראות, יש לה משהו שאין למי שמסוגל לראות. משהו שיחודי רק לה.
היא יכולה לראות דרך נשמתו של האדם. היא יכולה לעזור לא להבין את מה שהוא בעצמו לא מבין. למצוא את התשובה הנכונה מבין כל כך הרבה.
למצוא אהבה שהלכה לאיבוד.

מור ואסתר חזרו לבקתה. עבר זמן מאז הבדיקות. מור לא רואה, היא עדיין עיוורת. אבל זה לא מפריע לה כי יש לה את אסתר ואת הוריה.
יש לה אנשים שאוהבים אותה.