בית ספר לערפדים פרק 7

התעוררתי בחדר שלי, הדבר האחרון שאני זוכרת שהייתי באגם עם מאט הוא שאל אותי שאלה.
אני חושבת שנרדמתי. "אההה!" אני צועקת בשקט ומתביעה את הראש בכרית. "איזה בושות!!!"
אני אומרת בקול לא ברור עם הראש בכרית.
"לא..זה לא היה עד כדי כך נורא, דווקא היית חמודה שישנת" אני שומעת את הקול של מאט, מסובבת לאט את הראש ורואה אותו מתנדנד על הכיסא בחיוך משועשע.
"מה?! מה אתה עושה כאן?" אני צועקת בבהלה.
"אוו למה בחורות תמיד עצבניות שהן קמות?" הוא אומר ומתבדר.
"תצא לי מהחדר!!" אני אומרת ומצביעה על הדלת. הוא צוחק בקול גדול קם מהכיסא ויוצא. אני ממלמלת לי קללות בראש, כשאני מתארגנת אני נזכרת שזה יום תשיעי יום שלא לומדים.
אני שמה בגדים שהבאתי מהבית ויוצאת מהחדר, מאט לא נמצא כאן או אף אחד אחר בכול הבניין. אני יוצאת ורואה את כולם בחוץ בשמש.
"בוקר טוב אלה!" אני רואה את אלכס צועקת לי ומתקדמת. "תצטרפי אלינו למשחק? אנחנו משחקים לנגדה" היא אומרת בחיוך. לא הבנתי מה היא אמרה אפילו.
"אמ..לא תודה,אני חושבת שאני אלך לאכול קודם משהו, תיהנו" אני אומרת ומסתובבת.
"בוקר" אומר לי אדמונד ומתמתח בשמש.
"בוקר..מה אני ישנה כאן הכי הרבה?"
"כנראה"
"פעם ראשונה שיש כאן שמש… לפחות שאני כאן"
"יש מעט מאוד ימים בשנה שיש שמש" השתתקנו והתחלנו ללכת. "את רוצה משהו לאכול?"
"לא אני לא רעבה תודה..אדמונד אתה לא חייב להיות איתי אני מסתדרת כאן באמת, לך עם החברים שלך"
"לא זה בסדר באמת"
"אני רצינית, הרבה פחות נוח לי שאתה כאן כשאני יודעת שאתה יכול ליהנות שם"
"לך לא בא לשחק?"
"אני לא טיפוס של משחקים..אבל לך אתה באמת"
"מה את תעשי?"
"יקרא ספר אמצע מה לעשות אני יודעת לדאוג לעצמי"
"את בטוחה?"
"יותר בטוחה מזה לא הייתי"
"טוב..עם את צריכה משהו תקראי לי"
"מבטיחה" הוא נתן חיוך הסתובב והלך. 'זה היה מהר' מלמלתי לעצמי והתחלתי ללכת לבניין בית הספר.
נכנסתי לבית ספר שהתפלתי לראות אותו פתוח.
"מה את עושה ביום יפה כזה בטוח הבית ספר אלה?" אני רואה את המנהל עומד בצד.
"אמ..אני שכחתי משהו בכיתה אתמול אז.." אמרתי בשקר.
"כן, כמובן תרגישי חופשי." הוא אומר ומסתובב ליציאה. אני מסתובבת לכיוון הכיתה.
'אהאה' אני שומעת מישהו בוכה ואני מתיישרת מיידי. אני שומעת בכי של ילד קטן, בקול שקט. אני הולכת בבלבול בעקבות הבכי, ומגיעה לארון הגדול שנמצא בסוף הכיתה.
"יש שם מישהו?" אני שואלת בפחד. אני שומעת את הבכי ממשיך ולא מפסיק לרגע. אני דופקת על הארון והוא נעול. "אני כבר חוזרת אני הולכת להזיק עזרה!" אני אומרת ויוצאת מהר מהכיתה.
אני רצה לכיוון היציאה והראשונה שאני רואה שאת אלכס.
"אלכס!" אני קוראת והיא מפנה אלי מבט.
"הכול בסדר אלה?" היא אומרת מבולבלת.
"אני צריכה את העזרה שלך, שמעתי מישהו בוכה מהארון!"
"מה? על מה את מדברת אלה?"
"פשוט בואי" אני אומרת ומושכת אותה אחרי לכיתה. אנחנו מגיעות לכיתה ויש שקט. הבכי נפסק.
"אני שמעתי את זה בתוך הארון!"
"את בטוחה?" היא שואלת מודאגת..
"אני לא דמיינתי. צריך למצוא את המפתח"
"אלה..הכול בסדר את נראת לי קצת חיוורת"
"אלכס אני לא דמיינתי!"
"אני לא אומרת שדמיינת..פשוט לפעמיים מתוך עייפות שומעים דברים זה הכול זה בסדר אלה, זה קורה לכולם"
"אני יודעת מה שמעתי אלכס! בבקשה רק תעזרי לי למצוא את המפתח!"
"כול המפתחות בחדר המנהל" היא אומרת בייאוש.
"יופי בואי" אני אומרת ומושכת אותה אחרי. "המנהל?" אני שואלת בקול חלש ודופקת על הדלת.
אני נכנסת למשרד שלו ולוקחת צרור מפתחות.
"אלה! אני לא רוצה להסתבך!" אלכס אומרת כועסת עכשיו.
"לא נסתבך, רק צריך לפתוח את הארון, נסביר למנהל אחר כך, בואי!" אני אומר והלכת לכיתה והיא אחרי.
אני מנסה מפתח אחרי מפתח ולא מצליחה לפתוח.
"יש כאן 50 מפתחות אלה, עזבי את זה אין שם אף אחד!" כמה שניות אחרי שהיא אמרה את זה אני מצליחה לפתוח, אני פותחת את הארון והוא ריק.
"אני לא מבינה" אני ממלמלת המומה.
"אין כאן אף אחד, אמרתי לך" היא אומרת ונושמת עמוק. "בואי נחזיר את המפתחות לפני שנסתבך"
"לא! אני יודעת מה שמעתי!"
"אני מאמינה לך! אבל עכשיו המנהל לא יאמין לך תסגרי את הארון ובואי!" אני נושמת עמוק סוגרת את הארון והולכת מהר למשרד המנהל מניחה את המפתחות על השולחן ויוצאת. "אל תעשי את זה שוב!" אלכס אומרת לי שהיא מחקה ביציאה מהבית ספר. היה לה בקול נימה של כעס.
"אני מצטערת שגררתי אותך לזה..כנראה אני באמת סתם עייפה" אני אומרת בתקווה שתאמין לי.
"ההינו יכולות להסתבך"היא אומרת וצוחקת מעט. "אני נשמעת לעצמי כמו אמא שלי" היא אומרת ומסתכלת עלי בחיוך.
אני מחזירה לה חיוך. "את כועסת?"
"לא בכלל..רק פעם הבאה תתני לי הזהרה שאת מחליטה להיות סופרמן"
"מבטיחה" אני אומרת וצוחקת. היה צלצול לצהריים לא ראיתי איך היום עבר מהר.
"את באה לאכול?"
"לא, אני לא רעבה.."
"את אף פעם לא בחדר אוכל.."
"א..אני כן, לפעמיים, אני פשוט בן אדם שלא אוכל הרבה"
"בן אדם?" אופס. "בדיחה טובה" היא אומרת וצוחקת.
"כן.." אני אומרת וצוחקת בכוח.
"טוב את יודעת איפה למצוא אותי שאת רוצה."
"בתאבון" אני אומרת והיא פונה לכיוון החדר אוכל. אני מתיישבת על מדרגות בית הספר בייאוש.
"מה את ואלכס עשיתן בחדר של המנהל?" מאט בא ומתיישב לידיי.
"איך אתה יודע שהייתי בחדר של המנהל?"
"ראיתי אותך יוצאת משם עם מפתחות ורצה לכיתה"
"בטח ניראתי מטומטמת, גם יצאתי ככה"
"דברי…"
"עזוב, אתה תחשוב שאני מטומטמת, כמו אלכס."
"נסי אותי"
"אני..שמעתי קודם מהארון..מישהו בוכה, זה היה נשמע כול כך ברור, אני לא דמיינתי, אז..אמרתי לאלכס היא התווכחה איתי כי היא לא שמעה כלום, הלכתי לקחת את המפתחות מהמנהל, ואלכס אחרי, כשפתחתי את הארון הוא היה ריק…" הוא שתק והסתכל לשמיים הכתומים. "אתה חושב שאני משוגעת?"
"לא..אני מאמין לך.."
"באמת?"
"כן…גם אני רואה ושומע תינוקות בוכים בקול מקום..את יודעת ששמעתי תינוק של אלף בוכה" הוא אמר ואחרי כמה שניות צחק.
"אוף! ידעתי שתצחק עלי! אתה כזה אידיוט" אני אומרת וצוחקת אחריו.
"נו..וזה רע?" הוא שואל ואנחנו מתקרבים אחד לשני. הצלחתי להריח את הריח שלו.
"יש לך ריח..שונה" אני אומרת ואנחנו מתקרבים.
"יש לך ריח…של בן אדם" הוא אומר בחיוך.
"ריח טוב או לא?"
"את מסריחה" הוא אומר בחיוך.
"סליחה?!"
"מה?! אני פשוט אף פעם לא אהבתי את הריח של בני האדם הם מסריחים!"
"תודה!" אני אומרת וצוחקת.
"אל תעשי את זה" הוא אומר פתאום ונהיה רציני, בזמן שהתקרבתי אליו.
"לעשות מה?"
"מה שאת עושה..תפסיקי"
"מה אני עושה?"
"מושכת אותי אליך" הוא אומר ומסתלק משם בלי ששמתי לב, אני לבד.