בית ספר לערפדים פרק 4

"מה יש עכשיו?" שאלתי את אדמונד כשיצאנו מהשיעור.
"כישופים" הוא אומר והולך למסדרון.
"כישופים?, ערפדים עושים כישופים?" הוא חייך וצחקק. "מה!?"
"את פשוט תמימה מדיי את מאמינה לכול דבר!" הוא אמר בחיוך והתחיל ללכת יותר מהר.
"אני שמחה שאני מבדרת אותך.." מלמלתי
"גם אני" הוא אומר וממשיך לחייך. אנחנו יוצאים מהבית ספר ומגיעים לחצר, כולם יושבים ומדברים שם.
מישהי בא ונתנה לי מכה קטנה על הכתף, הסתובבתי אליה והיא זרחה מחיוך.
"היי!"
"היי" אמרתי בהיסוס.
"אני אלכס" היא אמרה בחיוך ונתנה יד ללחוץ לה. החזרתי לה יד והיד שלה הייתה קרה יותר משל אדמונד או המנהל.
"אלה" אמרתי בחצי חיוך מובך.
"אני יודעת" המשיכה לחייך בחיוך גאה. "אוקסימרון אה..ואוו מקום יפה"
"אהא" אמרתי בהיסוס.
"איפה את ישנה?"
"בעליית הגג" אמרתי וראיתי מהצד את מאט מסתכל עלינו משועשע.
לא סיפרתי לאדמונד על מה שקרה אתמול בחדר שלי ושמאט כנראה יודע שאני חצי אנושית, התחלתי אבל היססתי התחרטתי. אני משפילה מבט והמורה תפס את צומת לב התלמידים.
"עוד לא הבנתי מה עושים עכשיו.." לחשתי לאדמונד.
"זה סוג של שיעור…מהירות לומדים לשלוט בזה" הוא אמר והסתכל על המורה. "אל תשתתפי בזה הפעם רק תסתכלי מהצד אני כבר יסביר למורה" הוסיף פתאום. אחרי הסבר של המורה שלא הקשבתי בכלל אדמונד הלך אליו ודיבר איתו, ראיתי שהוא מצביע לכיווני והמורה הנהן. אדמונד נותן לי סימן לשבת איפה שאני ואני מתיישבת.
"גם את לא משתתפת?" אלכס באה והתיישבה לידיי.
"אמ..לא אני לא מרגישה טוב" אני לא טובה בלהמציא תירוצים. "למה את לא משתתפת?" שאלתי מהר לפני שתענה על התשובה שלי.
"נקעתי את הרגל לא יכולה " למה אני לא חשבתי על זה? הסתכלנו על איך שהשיעור מתנהל, ראיתי אותם רצים במהירות שלא הצלחתי להבין ועשתה לי סחרחורת.
אני מסתכל על השיעור בלי למצמץ בלי לפספס ורואה את אלכס מסתכלת עלי מהצד.
"מה?" אני שואלת בקול רועד.
"כלום" היא עונה בפנים תמימות ומרותקות.
"אני לא יכולה שאת מסתכלת עלי ככה.."
"אני פשוט…את…" היא נתנה חיוך קטן והנהנה. "לא חשוב"
השיעור נגמר ואדמונד בא אלי יישאר בחיוך גאה. "איך הייתי?" הוא שואל כשאני קמה ואנחנו הולכים לכיוון הבית ספר.
"מהיר" אמרתי בחיוך מתחכם.
הוא מחק חיוך לרגע. "המנהל קורא לך" הוא אמר ואחרי כמה שניות כשנכנסנו לבית ספר ראיתי את המנהל.
"אלה..תיגשי אלי בסוף היום" המנהל אמר כשראה אותי ופנה למשרד שלו. הסתכלתי על אדמונד מופתעת.
"איך ידעת?"
"מה ידעתי?"
"שאני יזרוק עליך את העוף בארוחת צהרים נו באמת?!"
"יהיה עוף בארוחת צהריים?"
"אדמונד.."
"מה?!" היה לו חיוך מתחכם.
"חשבתי שאתה לא קורה מחשבות "
"אני לא.."
"אז איך ידעת שהמנהל קרא לי!!?"
"ניחוש" הוא אמר והגביר את ההליכה שלו.
"אוף..הלוי דלת תיפול עליך זה מה שיש לי להגיד לך!" הוא רק חייך ולא ענה.
התקרבנו לכיתה שמענו משהו זז ואדמונד התעלם מזה, כשהוא בא לפתוח את דלת הכיתה היא נפלה אליו, נרתעתי לאחור בבהלה, ואדמונד החזיק את הדלת בידיים וזז הצידה ונתן לה ליפול. הוא הסתכל עלי המום ולא מבין. ואני על הדלת שעל הרצפה באותו מבט. "צרוף מיקרים?" אני שואלת בקול מהסס. הוא לא עונה רק נכנס לכיתה ומתעלם. אני נכנסת אחריו ושאר הכיתה אחרינו.
הייתה הפסקה וכולם יצאו נשארתי בכיתה לבד ומאוחר יותר שמתי לב שהילד שהיה אצלי בחדר אתמול שברח לי השם שלו עכשיו יושב על השולחן ומסתכל עלי. אני באה לצאת מהכיתה והוא מופיע פתאום לידי ועוצר אותי. "חכי" הוא אומר בקול רגוע. "אלה נכון?" הוא שואל בהיסוס,ואני זזה צעד אחד הצידה ומנסה לחמוק ללא הצלחה. "רגע…רציתי להתנצל על אתמול הגזמתי קצת, את פשוט..אני התעניינתי באח את נראת לי מעניינת" הוא אמר בחיוך משועשע.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקול חלש ולחוץ כנראה.
"לבקש סליחה.." הפנים שלו נראו אמיתיות כול כך פתאום.
עיקמתי את הפרצוף "זה תכסיס או משהו?"
"לא! אני נשבע באמת"
"אם כך..אני סולחת, לבנתיים" אמרתי בפרצוף חושד.
"אני שמח" הוא נתן חיוך קטן."אה כן לא הצגתי את עצמי, דרקולה" הוא אמר בחיוך גאה ונתן יד ללחוץ. נתתי לו יד חזרה ללחוץ והרמתי גבה."סתם צחקתי…"
"אני יודעת" קטעתי אותו בחיוך.
"מאט" הוא אמר בפרצוף חם הפעם. היה צלצול וכולם עמדו להיכנס.
"תפגשי אותי היום בערב באגם'" הוא לחש לי באוזן וחזר למקומו בשקט.שנייה לפני שכולם נכנסו.
אדמונד בא והתיישב לידיי ונתן לי כריך גדול. "בתאבון" הוא מלמל. לקחתי את הכרך והתחלתי לאכול.
אחרי כמה דקות התחיל השיעור. נכנס מורה, המורה שראיתי אותו בכניסת בית הספר לפני כמה ימים, רק שהפעם היה לו עניים שחורות לגמרי.
"מה יש לנו עכשיו?" שאלתי בלחישה לאדמונד.
"שיעור כשוף אלה, אלה אני צודק?" אמר המורה פתאום פנה אלי, לא היה לי מושג ששמע אותי בכלל.
"כ-ן" אמרתי בקול רועד.
"אמ..שבי במקומך" ישבתי בשקט ליד אדמונד.
"למורה הזה יש חוש לשמוע כול דבר" לחש לי חלש אדמונד לידיי.
"ובגלל זה אני לא סובל לשמוע פטפוטים, נכון אדמונד?" המורה פנה אל אדמונד כשהסתובב בכיתה.
"אהא" הנהן אדמונד.
"יפה.. עכשיו.."הפסיק במצע וכתב על הלוח בשפה מוזרה שלא הבנתי אף מילה.
"חשבתי שזה שיעור כישוף.." מלמלתי לעצמי.
"אני מאמין ששפת הערפדים היא סוג של כישוף" אמר המורה שהיה פתאום לידיי.
"אם אתה מאמין אז גם אני מאמינה." אמרתי בתחכום.
"אמממ" נתן חיוך קטן ומחק אותו מהר. "מאיפה את אלה?"
"אוקסימרון" אמרתי, ניסיתי בביטחון.
"מעניין..עכשיו את מבינה משפת הערפדים נובע כול ההיסטוריה של הערפדים, עם לא היו לומדים את שפת הערפדים במשך עשרות שנים גם לא היו לומדים את ההיסטוריה"
הוא היה ליד הלוח והתחיל להרצות, אני מודה שהוא משך אותי להקשיב, היה בו משהו שהיה קשה להתנתק ממנו מהסיפורים שלו, זה השיעור הכי מהר שעבר לי עד עכשיו למרות ששנאתי את המורה.
איך שיצאה מהכיתה כולם התחילו לדבר וגם אני.
"מה הקטע שלו?" אמרתי עצבנית לאדמונד.
"ככה הוא,מתרגלים"
"אוף.."
"נגמר היום..את צריכה ללכת למנהל" הזכיר לי.
"אני יודעת, אני יודעת, אני אלך."
"עד כדי כך המורה הזה עצבן אותך?"
הוא שחצן עם אגו נפוח אני שונאת כאלו"
"אמ…זה בעיה רוב הערפדים הם ככה"
"דווקא הם לגמרי אחרת, גם ממנו וגם ממה שציפיתי..אתם…. חברותיים…פתוחים" אמרתי והשפלתי מבט התחלנו ללכת במסדרון.
"אוו חשבת שזה כמו בסרטים שאנחנו שקטים שונאים לדבר ושחצנים??"
"טוב..כן נראה לי"
"מצטער לאכזב אותך.." אמר בחיוך ואני נאנחתי.
המשכנו ללכת במסדרון בשקט ואחד התלמידים נתקע בי. הוא הסתכל עלי רגע והמשיך.
"לא מצטער" אמר לבסוף והמשיך.
"אחח. שיחליק על בננה רקובה" מלמלתי ואדמונד הסתכל עלי מתבדר.; "מה?"
"חחח את מצחיקה מה זה הקללות האלו?'שתיפול עליך דלת' 'שיחליק על בננה רקובה" הוא פרץ בצחוק שקט.
"זה מה שבא לי שאני עצבנית" הוא לא ענה רק נתן חיוך. כשהגנו ליציאת בית ספר ראינו את אותו תלמיד והתעלמתי ממנו,אדמונד יצאה לפניו ואני הלכתי לכיוון חדר המנהל אחר כך שמעתי קול נפילה מהיציאה כשהסתכלתי ראיתי את אותו תלמיד שדחף אותי קודם על הרצפה מתלונן ומקלל את הבננה שהייתה ברצפה. אני נשארתי בהלם ורואה את מאט מהצד מחייך.