Snowhite – פרק ראשון

ברדפורד (עיר אחרת באנגליה) :

הוא קם בבוקר מקרניי השמש הלוהטות, משפשף את עיניו בעצלנות יתרה… הוא זורק את ידו לכל עבר במטרה לכבות את השעורן המעורר שצלצל ללא סוף, לבסוף לאחר שהשעון הפסיק לצלצל הוא נאנח באושר.
הוא הרים את השמיכה באיטיות מעליו וקם לשירותים, ציחצח את שיניו ושטף את פניו במים הצוננים.
הוא ירד למטה במדרגות אל המטבח, לא מופתע לגלות אותו ריק, כמו כמעט כל יום בשנה.
אמו בטח הייתה בקניות כי היום יום חופש, אז אין סיכוי שהיא עובדת.
הוא הלך למקרר, מוציא ממנו בקבוק שוקו, מרגיש עייף מידי בכדי להכין משהו בכוחות עצמו.
הוא לקח את השוקו, מתיישב בספה ומדליק את הטלוויזיה.
דפיקה רועמת בדלת הקימה אותו וגרמה לו לגנוח בכעס (הערת כותבת: לא לגנוח במובן סוטה!) .
הוא הגיע לדלת ופתח אותו, שוב הפאפרצי האלה שהוא כל כך תיעב…
"זאיין, זאיין אלינו.. זאיין איך זה להיות באקס פקטור?? את מאושר?? מה יקרה עם תודח??" אלפי שאלות תקפו אותו והוא בתגובה רק סגר את הדלת, נשען אליה באנחה, הוא עבר לביינתים רק את האודישן באקס פקטור וכבר מציקים לו..
הוא קם מהרצפה ועלה לחדרו בניסיון לתפוס עוד תנומה קלה….

זהו זאיין הילד הרע של ברדפורד!!!

בריסטול:

היא סיימה את הקפה שלה והלכה לחדרה, לא לפני ששטפה את הכוס שלה כמובן.
היא היתיישבה על מיטתה והרימה מעט את ידה הימנית, מניחה אותה בעדינות על ידה השמאלית בזמן שהיא מרימה את השרוול, היא הניחה את קצות אצבעותיה בזהירות על החתכים שלה, מפחדת לגעת בהם, מפחדת להכאיב לעצמה. היא ליטפה את הצלקות בעדינות.

היא לא אהבה לעשות זאת,
היא לא אהבה להרוס את עצמה,
היא לא אהבה להישבר.
אבל לפעמים זה פשוט היה חזק ממנה…

"אליסון!" אמה קראה בשמה, מעירה אותה ממחשבותיה….
" כן אמא?" היא קאלה והורידה את השרוול של הפיג'מה שלה, כך שיחסה היטב את החתכים…
"את יכולה לבוא לעזור לי עם הקניות מתוקה??" אמה שאלה אותה ונכנסה לחדרה, ללא התראה מוקדמת, אליסון הנהנה ויצאה עם אמה מחדרה… נזכרת בכמה דברים בזמן שהביטה בתמונה על הקיר, מלטפת אותה בעדינות ומוחאת את את מדימעותיה..
________________________
"אויי נו סתמי כבר!" שירז אמרה לשחר לאחר שהיא חיקתה את קולה של שירז שמאוהבת במורה למתמטיקה שלהן.. זו שוב הייתה הפגישה הקבועה שלהן בים כמו כל יום חופשי שמשי.
"אי אפשר לסתום את מאוהבת בו!" קווין אמרה בנימה עוקצת, מתחרה עם שירז.
"אויי בנות, תפסיקו לריב על כל דבר!" אליסון אמרה והרכיבה את משקפי השמש שלה, מצחקקת לעצמה…
"מה מצחיק אלי?" שאלה קווין, היא הייתה היחידה שמסוגלת להתמודד איתה, אבל לשאר הבנות
לא הייתה בעיה.. אלי הורידה את משקפי השמש לאפה כך שיוכלו לראות את עיניה המדהימות וחייכה .. קורצת קריצה קטנה ובלתי מורגשת לקווין ומניחה שוב את משקפי השמש שלה על עינייה
"תגידו אי פעם הקדשתם מחשבה לאיך תמותו?" שאלה אלי, הבנות הביטו בה בתהדהמה…
"נוו באמת בנות מה זה המבט הזה??" אלי שאלה מצחקקת לעצמה,
"זה באמת יכול להיות מגניב בנות לא ככה?? למות בגיל צעיר, בדרך מסתורית, להיות הדבר הכי מדובר?? נשמע כייף!" אלי חייכה את עצמה, בעוד הבנות עדיין מבועתות ממה שאמרה כרגע…
"שלא תעזי להגיד זאת אלי!!!" אביה אמרה לבסוף, אלי שוב חייכה וציחקקה…
"זה אל מוות יקירותיי!" היא אמרה ואספה את דבריה כשהבנות אחריה, הן חזרו הביתה…
_________________________
אליסון לא הייתה מקובלת אך גם לא שנואה, היא הייתה באמצע, נטרלית. היא לא חתכה כי היא נפגעה או כי פגעו בה, היא חתכה כי היה לה חסר משהו, היה לה כל כך כואב בלעדיהן…
הן היו חבורה: אליסון, שירז, שחר, קווין ואביה.
החבורה ששלטה בברדפורד, כולם הכירו בהן, הן היו דמויות נפלאות לחיקוי! הן היו המלכות שמה…
אך לא בגלל שהן היו ביצ'ות או רעות, למעה הן היו מאוד נחמדות, אלא בגלל היופי שלהן, בגלל הייחוד שלהן, ובגלל הדרך שלהן לעשות כל דבר.
הן לא היו מתלבשות מיוחד או מתנשאות מעל כולם, הן לא היו מנסות להרשים מישהו, הן פשוט היו הן עצמן, והן לא היו מוכנות לשנות את עצמן בשביל אף אחד! לפחות עד שהכל התחיל…
הן היו החבורה ששלטה בברדפורד, כולם הכירו בהן, כולם ידעו את שמותיהן והן היו מוזכרות כמעט בכל שיחה.
הן היו פשוט מיוחדות, הן היו יפייפיות אמיתיות, הן היו מי שהן, והייתה להן אישיות מדהימה, לכל אחת מהן…
אליסון שלטה בחבורה, היא הייתה זו שקובעת הכל, היא הייתה הכי יפה. שיערה שחור כפחם וחלק כמים, עורה לבן ורך כשלג, עינייה בגוון מיוחד של כחול אפרפר כמו הים הסוער ושפתייה אדומות כתותים מתוקים.
שירז הייתה יפייפה גם היא, עינייה כחולות בהירות, עורה לבן כסיד, שיערה היה בצבע שטני עמוק מסולסל במקצת בקצוות, ושפתיה היו בצבע ורוד בהיר, אשר תמיד עיטר אותן שפתון ורדרד.
שחר, כמו שהבנות הרבו לקרוא לה, הייתה שחומת שיער עם עיניים בצבע אפור קהה, שיערה החלק והארוך היה בצבע שחום בהיר והקצוות בצבע לבן- בלונדיני, כתוצאה מן השעות הרבות שהרבתה לשבת בשמש., את פניה עיטרו זוג משקפיים שחורות וגדולות אשר אליה נראו מקסים, שפתיה ורודות והיא כמעט תמיד השתמשה באודם אדום.
קווין ואביה היו תאומות, אך הן היו שונות מאוד אחת מן השנייה, גם במראה וגם בהתנהגות.
קווין הייתה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות, גבוהה במיוחד ועל פניה תמיד אבל תמיד היה איפור, היא ניראתה כמו בי'ץ אבל שהכירו אותה לעומק היא רק לפעמים הייתה עוקצנית קצת אבל בכללי היא חברה טובה, מאוד טובה.
אביה הייתה מואד שונה, שיערה בצבע חום ככה ועינייה בצבע כחול עמוק, היא הייתה מאוד נמוכה ולכן הרבתה ללכת עם עקבים.
הן תמיד היו ביחד, בהכל, עד שקרה המקרה הנורא….

ברדפורד:
"בוקר טוב מתוק, הגיע הזמן לקום" אימו של זאיין העירה אותו בעדינות, הוא קם ושיפשף את עיניו.
מספר לה על התקרית עם הפאפרצי, היא חייכה והנהנה בהבנה, מודיעה לו שהאוכל עוד מעט מוכן וייצאה מהחדר. משאירה אותו לחשוב קצת, זאיין התיישב במיטתו וניסה להבין את החלום שהוא חלם כרגע, הוא לא פגש אותה שנים אבל פתאום היא מופיעה בחלומו.
הוא זכר היטב את היום ההוא בתחנת המשטרה, היום שהיא עמדה שבורה, היום שבו הוא ברח, הוא פחד, למען השם הוא היה כל כך פחדן!!!
הוא נזכר בזה ודפק את ידו בקיר, נאנח ומעסה את ידו אחר מכן, מנסה להקל על הכאב…