צהלה

בפעם הראשונה, אחרי התיכון- שישבנו כולנו יחד. כמו פעם רק עם יותר שיערות שיבה.
אני, מרווין, שחר ונווית יצרנו קשר מחדש.
חיכיתי להם על הסלע הגדול איפה שתמיד היינו יושבים ומדברים. הייתי היחידה שם ורק קיוויתי שהם יזהו אותי והתפללתי יותר ש…אני אזהה אותם.

"צ…צהלה?" מישהו גבוה ניגש אליי עם עיניים מכווצות. "זאת את!" הוא חייך לעברי והתיישב על הסלע לידי כאילו זה הכי טבעי שבעולם. ממש שייכות מחדש רק מעצם הישיבה!
"שחר!" חייכתי חזרה וחיבקתי אותו… וכל הרגשות צפו שוב. לעזאזל.
הוא היה תמיד החכם מבין כולם. ידע בדיוק מה לומר ומתי לומר! אני לא מתפלאת שהוא עדיין נראה טוב יחסית לגיל שלנו… תמיד ידעתי שהוא יהיה מאלו שנשארים אותו דבר (ולטובה).
הזכרונות הכי בולטים שלי ממנו זה איך שתמיד הוא היה מצטיין בדברים שאחרים אפילו לא השקיעו מחשבה לעסוק בהם! הוא היה אוהב לדבר איתנו על אנימציות ודיבובים וכל פעם שפתח נושא לכולנו היו ניצוצות בעיניים כי הוא הביא תחומי זהב.
לצערי, עוד בתקופה שלנו הייתה רמת גזענות ממש קשה… והציקו לו על צבע עורו הכהה. אבל למרות שהיו לו סיבות רבות להיות בדיכאון הוא חילץ את עצמו ומצא דרך להיות מאושר. סתם ככה. לחייך…

"וואו, צהלה! את ממש השתנית. את נראית אחרת לגמרי! עם זאת מזהים שזאת את…כאילו.. איך אפשר שלא לזהות אותך, את יודעת למה התכוונתי."
"כן. דברים משתנים. לטובה וגם לרעה תלוי באילו פרופורציות לוקחים אותם" הסתכלתי על הנעליים שלי ועל הקרקע שבה אני הנחתי את רגליי. לא האמנתי. זה היה ממש פלאשבק. לא מציאותי.

"נו?!" שחר שאל בהתלהבות.
"מה נו?"
"מה קורה עם המשרה? איך היא???"
"אחח… השאלה הבלתי נמנעת" חייכתי אליו. לפעמים הלוואי שלא הייתי עובדת בזה. פשוט…לזרוק את הכל. ואם אני באמת אומר לו את ההרגשה שלי- אני אסתכן בכך שיחשבו עליי שאני מתבכיינת לחינם. יצביעו עליי ויאמרו 'צרות של עשירים'..
"הכל מעולה בסך הכל, זה לא רע."
"לא רע? בכל משרה יש משהו רע. אני לא קונה את זה…"
צחקתי ואמרתי לו:"מה שאתה לא יודע-"
"לא יכול לפגוע בך..?" הוא השלים אותי.

"טעות. אתה לא מסתכל על זה במובן השכלי של המשפט." מישהו נמוך עם סיגר התקרב לכיווננו.

"מה שאנחנו לא יודעים- מתאחסן או בשום מידע אצלנו בקוגניציה , או בתת-מודע. עכשיו- אם מנתחים זאת לעומק; קרו יותר מפעמים אחדות שהאדם נפגע מהתת מודע שלו. למעשה, כמעט ברוב המקרים התת מודע השפיע כך או אחרת על האדם בצורה שלילית. אז ניתן לערער על המשפט הזה ולומר:מה שאתה לא יודע, סביר להניח שיפגע בך".

"מרווין. לך מכאן." שחר אמר וצחק. וכשנפל גם לי האסימון מי הוא העומד מולי- קמתי ממקומי ולחצתי לו יד בחיוך נוסטלגי.
"גם אני אוהב אותך, שחר." הוא צחק וטפח לו על השכם.
"עוד פעם אתה מביך אותי? ועוד תראה מול מי..!" אמר והסתכל עליי. הרגשתי נבוכה בשבילו. לא רציתי שהוא יגביל את עצמו בגללי..
מרווין זרק את הסיגר שלו, כרע ברך מול שחר וצעק:
"שחר? התינשא לי? התעבור לגור אצלי בדירה? התגדל איתי שלושה ילדים וברווז?"
שחר דרך עליו ואמר:"תגיד מה אתה נורמלי?" ואני צחקתי בצד מסתכלת על כל המבטים של האנשים בתגובה למקרה.
מרווין קם וניקה את הברכיים והתיישב על הסלע.
אחח… מרווין.
בן אדם כזה פוגשים פעם בחיים! היה לו את הכוח לסבול אותי בכל מצבי הרוח ועם זאת להישאר בתחום המצחיק והמרגיע…
הוא מהטיפוסים שמקשיבים. בעבר היינו קוראים לו "האוזן"( – על הדרך גם צחקנו על מידת האזניים שלו..) אבל למרות כל ההקנטות : ידענו שהחכמולוג יגיע למקומות רחוקים.
הוא היה מאלו שדיונים איתם אף פעם לא נגמרים. הוא שואל שאלה ועונה לעצמו ולאחר מכן שואל את עצמו שאלה נוספת! כל חייו רק חקר וחקר ללא הפסקה, וחיפש תשובות.
לא רק לי הוא עזר, הוא היה דמות קשבת לכולם. הוא ושחר היו ממש קרובים ובפעם הזאת שהתנפלו על שחר על רקע גזע הוא נחלץ לעזרתו ולמרות קומתו הנמוכה קפץ על שני הבריונים והבריח אותם.
ראינו אותו כבדיחה שנונה.

התיישבנו איתו וכולנו חיכינו לנווית. דיברנו בינינו על החיים שלנו אבל משהו היה חסר… עד שהיא סופסוף באה!

זיהיתי את נווית, קשה היה לי לא לזהות אותה! היא הייתה נראית בול כמו פעם! רק ש…היא נראתה טיפה זועפת. היא באה אליי עם שיערה החום,
נתנה לי כאפה
והמשיכה ללכת.
זאת הייתה נווית. זיהיתי אותה. אבל…למה?
רצתי אליה, סובבתי אותה ממסלולה שפניה יהיו כלפיי וראיתי אותה בוכה…
חיבקתי אותה ועמדנו ככה למשך כמה דקות טובות.
וזה היה המפגש הראשוני עם כולם.
צהלה , מרווין, שחר ונווית.
כמו פעם- אבל לא כמו פעם…